קרניים / דוד רפאלי
אני מדמיין שאני פוגש אותו - את הגבר שאני מקרנן.
זה תמיד בסיטואציות קצת הזויות. כמו למשל בתור לנשקייה. הוא בא לעקוף אותי בתור, וזו המלחמה הגדולה. איראן. ארמגדון. ואני מתעצבן ובא לצעוק עליו שיחזור מהר אחורה, אבל אז אני רואה שזה הוא - בעלה של-. הגבר שאת אשתו אני מזיין. אז אני נותן לו לעקוף.
ואחר כך כשמתעורר איזה ויכוח - על פוליטיקה, או על דת - ואנשים אומרים כל מני דברים, אז גם אני אומר, ופתאום הוא יורד עלי, מכניס לי איזו אחת צדדית - ודווקא יש לי הרבה מה לענות, אבל אני שותק.
ואיכשהו אני כמובן אציל את החיים שלו. ונחזור מהמלחמה והוא יביא אותי אליו הבייתה. "יעל, זה דוד - הוא הציל לי את החיים." ויעל תסתכל עלי במבט עז. ולא ברור לי מה יש במבט הזה. תודה שהצלת את אב ילדיי? או - תודה שהצלת את אהוב ליבי (איזה מהם)? או - איזה מזל שפגשתי אותך, בזכות רגשות האשם שלך הקרבת את חייך למען בעלי?
אני צריך לסיים את זה, אבל לא כל-כך יודע איך.
למה בעצם נתתי לזה לקרות?
הפעם הראשונה הייתה מתוך… תשוקה? סקרנות? שעשוע?
ערב אחד גבר מקבל הודעה. אשה יפה אך נשואה, שכבר די הרבה זמן מפלרטטת איתו, שואלת אם בא לו להיפגש. המוסר צועק שאסור. אבל הוא רוצה לבדוק עד איפה אפשר למתוח את החבל. מי ימצמץ ראשון. בעלה בחו"ל. הוא מתארגן על בקבוק יין ונוסע. פוסע ליד הבית, אבל השכנה בדיוק פותחת וסוגרת את החלון, אז הוא ממשיך הלאה. שהשכנים לא ידעו. כבר מאוחר. מי בא לבקר בשעות כאלו? ועוד כשבעלה בחו"ל? זאת שובבה, זאת… אחרי דקה הוא חוזר, כבר אין אף אחד בחלונות. הוא פותח את השער ונכנס.
היא מחכה לו. שניהם מדברים חלש חלש. היא בגלל הילדים שישנים. והוא בגלל הבושה והפחד. זה לא מרגיש אמיתי. היא כל-כך רוצה אותו, זה מורגש. הוא בהלם מכדי לרצות משהו. שניהם ישובים על הספה, כוס יין ביד, מוסיקה נעימה ברקע. "אני רוצה להריח אותך." היא אומרת פתאום - חוצה את הגבול, שגם ככה היה מטושטש למדי. ופתאום היא עליו, והם מתחבקים, מתנשקים, מתנשמים בכבדות. "אנחנו לא נשכב." הוא אומר לפתע, בנחרצות, מנסה לקבוע. "בסדר." היא אומרת, לא מתרגשת, בעוד היא לוקחת את ידו ומובילה אותו במדרגות לחדר השינה שלה. שלהם… "אנחנו לא נשכב" הוא מנסה שוב, חלש יותר הפעם. אבל הם שוכבים.
"לאלוהים יש לב גדול," אמר פעם זורבה היווני, "אבל יש חטא אחד שהוא לא יכפר עליו - אם אשה מזמינה גבר למיטתה והוא לא בא."
והפעם השנייה? הייתה בשביל לתקן את הפעם הראשונה שהרגישה לחוצה מדי, מרוגשת מדי, לא אמיתית. בשביל להיות יותר ברגע ופחות במחשבות. וזה באמת היה נפלא. היא באה אלי, וחלקנו שלוש שעות מתוקות.
והפעם השלישית?
"דוד, רציתי להגיד לך תודה. אני חב לך את חיי. תשמע… אני רואה איך יעל מסתכלת עליך כשאתה בא לבקר. היא דלוקה עליך, זה ברור. פעם היא ניסתה לשכנע אותי שנפתח את היחסים בינינו, ולא הסכמתי. אבל בגלל שזה אתה, דוד, בגלל שהצלת את חיי, אני מוכן. אני לא מקנא. להיפך - אז אם בא לך על אשתי, דוד, אתה מוזמן."
"תקשיב, יוסי, יש משהו שיושב לי על הלב כבר הרבה זמן… משהו שאני חייב לספר לך…" ולפני שאצליח לסיים את המשפט יעל תכנס בדלת, עם מבט שמנסה להסתיר את הדאגה. האם הייתה שם כל הזמן והקשיבה? האם חששה שאגלה את סודה? את סודנו…
לאט-לאט, לומדים להכיר. למשל איך שמוסיקה קלאסית גורמת לה להרגיש רע. "כנראה איזו דפק'ה מהילדות." או איך ימי רביעי גורמים לה לדכאון. ושהיא שונאת את הבקרים - כי היא תמיד נורא עצבנית על הבוקר.
אתם יודעים, מדברים. היא מספרת על החברות שלה. ועל הבגידות שלהן. זה די עושה לי חשק לא להתחתן לעולם. אני לא מספר לה על הבחורות האחרות שאני יוצא איתן. הקנאה שלה מורגשת.
היא חובבת שירה, זה מקסים, מקסים. שולחת לי שירי אהבה קצרים באמצע היום. מילים קסומות, טעונות במשמעות מיוחדת מתוקף הידיעה שהן נכתבו על ידיה - נכתבו עלי, עלינו - מילים שנשלחות אלי, כחלק ממעשה תשוקה אסור. זה מטען מיוחד שקשה להסביר, המילים האירוטיות הללו.
מה היא משיגה מזה בעצם? קצת ריגוש בשגרה האפורה. להרגיש נחשקת. גיוון בחיי המין. אקשן. "הרבה זמן לא זיינו אותי ככה." היא אומרת לי פעם אחת אחרי. ואני תוהה אם להאמין לה. בכל זאת, הבחורה משקרת לבעלה, לך תדע כמה שקרים היא עוד מפזרת בדרכה.
ולפעמים נדמה לי שהיא קצת מתאהבת בי. במאהב. ולמה אני לא מתאהב? כי זה אסור. אז למה אני ממשיך עם חוסר המוסריות הזאת? מה אני מקבל מזה, בעצם? סקס קבוע, פעם בשבוע? אני באמת צריך את זה כל-כך? זה לא רק הסקס, למרות שאסור לזלזל בזה. זה גם מישהו שאוהב אותך, ואתה מרגיש את זה, וזה נותן לך כוח להמשיך הלאה. מישהו שמחייך אליך חיוך מלא אהבה, ורוצה לשמוע מה שלומך, ולספר לך על היום שלו. רק שהמישהו הזה פתאום מביט בשעון, אומר "סליחה, אני חייבת לעוף", מנשק אותך ברפרוף וחוזר אל חיק המשפחה שלו.
"האיראנים מקדימה. דוד, אני נכנס, תחפה עלי!" אני מהנהן לחיוב, אבל יודע שאני הולך לתת לו למות. אבל הוא לא מת, הבן זונה. שורד כמו מקק. עובר עמדה ועוד אחת. משאיר אחריו שובל של חיילים איראנים מתים. המלאך הרע שעל כתפי השמאלית מלחשש מילים ארסיות. באמצע ההסתערות אני מסיט את הקנה שמאלה ומשחרר צרור. אחר כך אומר שזאת הייתה טעות. וכשאחזור יעל תהיה עצובה כמובן. "אני יודע שזה קשה, יעלי, אבל לפחות עכשיו נוכל להיות ביחד," אני אומר. "לא נצטרך להסתתר כל הזמן." אבל משום מה זה לא ינחם אותה בכלל. היא תבקש שאלך. ואחרי כמה ימים, הודעה חדשה בנייד: "זה נגמר."
הסיפורים שרצים לנו בראש. הדמויות שאנחנו מתאהבים לגלם. יעלי מתאהבת בדמות האלמנה. הקדושה המעונה. "איך יכולתי לבגוד בך יוסי?" היא בוכה בלילה לכרית. "היית כזה גבר טוב. גיבור מלחמה." ועכשיו היא נשבעת שהיא תישאר אלמנת גיבור המלחמה לעד. היא תספר לילדים איזה גבר היה אבא שלהם. כמה רוגע ובטחון ושלווה הוא הקרין. איך הוא לא היה מתרגש מכלום. "תמיד הייתה תחושה שיש גבר בבית." היא תספר לחברות או לפסיכולוג. "הוא ידע איך לתלות מדפים ואיך להרוג ג'וקים." מה עבר עליה שהיא פתאום נמשכה לדוד הזה, הרכיכה האמוציונלית הזאת? שגעון זמני, כנראה. ליקוי מאורות.
וכל האלמנות הבוגדניות יכו על חטא ויבכו על בעליהן שלא חזרו מן המלחמה הגדולה.
אבל עד אז היא עדיין שולחת לי הודעות. וקוראת לי מהמם, ומקסים ויפה.
"אתה בול!" היא אומרת פעם, באמצע מפגש. ואני אוחז בשדיים הגדולים שלה, וטובע בגופה כמו בים סוער. "אוי, כן! דוד, כן! כן!" היא גונחת. ולחשוב שפעם, כשהייתי נער, פחדתי שאף אחת לא תגנח את השם שלי. היא נותנת לי כל כך הרבה. אז איך לעזאזל זה לא מוסרי? מה לא מוסרי בזה, למען השם?
ויש רגעים שזה נראה כל כך ברור מאליו. שני אנשים מחבבים זה את זה. אוהבים זה את זה. מממשים את אהבתם. מבטאים את אהבתם. מה כל-כך משוגע בזה? מי קבע שזה אסור? שזה לא נכון? איזה משוגע הוא. ואיזה משוגעים כולנו שאנחנו מאמינים לו.
זה פשוט כי הסיפורים בראש שלנו מתבלבלים, ומתנגשים. אנחנו אוהבים את הסיפור על האדם הנאמן, שאכפת לו רק מבן אדם אחד, רק אחד ולא יותר. וכל ימי חייו הוא אהב אותה, ורק אותה. הסוף.
אנחנו מתאהבים בסיפורי הפיות האלה ומחליטים לממש אותם במציאות. אבל המציאות מסובכת יותר. מורכבת יותר.
הוא אהב אותה ורק אותה… אבל אז היא עזבה אותו, והוא נשבע לשנוא אותה כל ימי חייו. לשנוא את כולן! אבל אז הוא קצת שכח, ואז הוא התחתן עם אחת אחרת, חמודה כזאת. והלב שלו, שכבר לא האמין לסיפורי פיות, סירב לאהוב בתמימות הזאת, כמו בפעם הראשונה עם ההיא שעזבה. ולאט-לאט הוא הפסיק להרגיש. ושום דבר כבר לא ריגש אותו. חוץ ממדי פעם, כשאשה זרה הזמינה אותו למיטתה. אבל בסוף גם זה הפסיק לרגש אותו. והוא רק המשיך לחיות את החיים, לדאוג לחשבונות, ולחוגי הילדים, ולמחויבויות. עד שיום אחד הלב שלו נהיה כל-כך אדיש, שהוא הפסיק לפעום. אפילו החיים הפסיקו לרגש אותו, והוא מת. הסוף.
"ממישלי", היא ממציאה מילים. אולי באמת הכל באשמת הנשים ששברו לי את הלב.
אני צריך לסיים את זה איכשהו. זה לא פייר ליוסי. גם הצלתי את החיים שלו, גם יריתי לו בגב. גם אני מזיין את אשתו ומצמיח לו קרניים. אבל הבדידות… בסופו של דבר זו הבדידות.
ויום אחד אני אצא מחדר המיטות שלהם, עם מגבת בלבד לכסות את מותניי, והוא יחכה לי במטבח. רגוע ושליו. "שב." הוא יצווה עלי ברוגע. ואני, מופתע וקצת מפוחד, אתקרב ואשב מולו, ומתוך מבוכה אלגום מספל הקפה שיהיה מונח מולי. ולאחר שתיקה ארוכה וקצת מעיקה, בדיוק כשאתחיל להגיד "תשמע, יוסי…" הוא יקטע אותי ויאמר: "זה רק סקס." ואני ארגיש רווחה עצומה, כאילו משקל רב ירד לי מהכתפיים, אבל אז כאילו בשביל לתקן את תחושת הרווחה המוטעית שלי, הוא ימשיך: "אל תחשוב שאתה מיוחד כל כך. היו אחרים לפניך. ויהיו אחרים אחריך." ולפני שאוכל לעכל את הדברים הוא יוסיף: "היא קצת חולה. בראש… לוקחת תרופות. היא קצת משוגעת. אפילו די הרבה. אבל אני אוהב אותה… מה לעשות. והיא האמא של הילדים שלי. והיא כלום בלעדיי. אז אני מרשה לה את ההרפתקאות הקטנות והחסרות חשיבות האלה… ואתה עכשיו אולי מרגיש ממש גבר-גבר, איך זיינת אותה, איך הפלקת לה בטוסיק. וואו. ממש סחתיין עליך. אבל זה כלום. זה כל כך חסר חשיבות. וזה יגמר, במוקדם או במאוחר. ורק רציתי להגיד לך את זה. שתדע…" ואז בזמן שהוא יקום ויסתובב ללכת, תחושת מועקה גדולה תשתלט עלי. וכמה שאני אנסה להגיד לעצמי שאסור לי לתת לו לנצח, שמה אכפת לי, והעיקר שזיינתי - זה לא יצליח. משהו עמוק שם בפנים יתמוטט. כמו איזו מכת מחץ מיסתורית מסרטי אקשן יפניים. כמו הלב המתפוצץ מהסוף של קיל ביל 2. והוא יצא דרך דלת הזכוכית של הגינה, כאשר מוסיקה כבירה תפעם באוזניי. ויעלי תרד במדרגות ותשאל "דוד, איפה אתה? הכל בסדר? לאן נעלמת?" ואני אחבק אותה ואגיד "כן, כן - הכל טוב. סתם לא מרגיש כל-כך טוב פתאום. אולי אכלתי משהו מקולקל. נראה לי שעדיף שאלך הבייתה."
והיא לא תחשוד, קצת תתבאס, אבל תבין, כמובן. ואני אתלבש ואצא. "תרגיש טוב חמודי" היא תנשק לי. וכשאתיישב באוטו המועקה תתפוצץ מכל עבר. היא תבקע מהרדיו, היא תבהק בשמש. אני אצטרך לעצור בצד הדרך בשביל להקיא אותה קצת מתוכי.
ופתאום אני במרוץ השוורים בפמפלונה. לבן עם סרט אדום. ויוסי שם יחד עם הקרניים שהצמחתי לו, שהם עכשיו קרני שור כבירים ומאיימים. השער נפתח והשוורים מתחילים לרוץ. אני רץ יחד עם בליל האנשים ברחובות הצרים, כשההמונים מריעים מהחלונות והפינות. השוורים מסתערים קדימה. אני רץ בבעתה, בעוד יוסי ננעל עלי. אני מנסה לברוח לצדדים, אבל זה לא עוזר. הקרניים שלו פולחות את גופי וזורקות אותי לאוויר.
אני מדמיין את כל זה, ומחליט שזהו. צריך לסיים את זה. ויושב וכותב הודעה ארוכה, מתנצלת משהו. ולפני שאני בא לשלוח אני מקבל פתאום הודעה ממנה: "כל-כך צריכה אותך בתוכי עכשיו". ואני יושב מול המסך, לא יודע איך להגיב. וחולפת שניה.
וחולפת עוד אחת...
