מטפיזיקה הקדמות / רונן
הקדמות
לכל מטאפיזיקה
בעתיד שתוכל להפוך למדע
("עמנואל קאנט)
מטאפיזיקה
מטאפיזיקה היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהנחות היסוד אודות העולם ובחינתן. משמעות שם הענף היא "אחרי הפיזיקה" ומקורו בשפה היוונית.
מקור המילה בסידור הכתבים האריסטוטליים בספריה הגדולה של אלכסנדריה- השם מתייחס לסדרת הספריםשלאריסטושסודרו אחרי הספרים העוסקים בפיזיקה. בספרים הללו דן אריסטו במונחים הבסיסיים של שיטתו, תוך פיתוחם ושיכלולם של רעיונות שהופיעו בכתבים הלוגייםהמוקדמים יותר. בין השאר, מפתח אריסטו בכתבים אלו את שיטת הקטגוריות, את מושג העצם, מושג התנועה, ארבעת ההסברים (או הסיבות), והיחסחומר- צורה.
בהמשך קיבל המושג משמעויות נוספות ורחבות יותר. כך למשל, הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט ראה במטאפיזיקהמדע, שתכליתו, אם הוא אפשרי, לעסוק באופן אפריורי, כלומר שאינו מבוסס על הניסיון, בבעיות האלוהות ו , חירות הרצוןוהישארות הנפש. כמו כן, היו שראו את עיקר העיסוק המטאפיזי במה שאינו פיזי (האל, השכלים והצורות), ובכך זיהו אותו במידה מסוימת עם התאולוגיה. כיום משמש המושג בעיקר ככינוי לעיסוק בהנחות היסוד אודות העולם ובחינתן.
(ויקיפדיה)
1.
כשהמטוס ינחת, יקיץ הקץ על המין האנושי. כך לפחות האמנתי. למעשה, נקטתי בכל האמצעים על מנת שזה בדיוק מה שיקרה. האפשרות השניה היתה, שהמטוס לא יגיע כלל ליעדו הסופי, וגם לכך דאגתי, באמצעות פצצה הרסנית במיוחד, שהצלחתי להעלות איתי למטוס ושמנגנון ההפעלה שלה נמצא כרגע בשליטתי המלאה.
למעשה, היה ביכולתי לבחור בין השמדת המין האנושי לבין השמדת כל הנוסעים במטוס. אני לא כולל את עצמי בתוך מערכת השיקולים הזו, מהסיבה הפשוטה, שבכל אחת מהאפשרויות הנתונות, סופי נחרץ בין כה וכה.
למה אני טורח כל כך לספר לכם זאת כבר בפתיחת סיפורי? הרי יכולתי לבנות סיפור עלילה מרתק ורב תהפוכות, המגיע לקראת הסוף הבלתי נמנע - כמובן תוך בניית המתח הסיפרותי בכל האמצעים העומדים לרשותו של הסופר - ורק אז, לאחר שהושתלו הרעיונות המתאימים בראשו של הקורא באמצעות מטאפורות ודימויים רבי השראה ורמזים מוקדמים, שנכתבו בתחכום רב ובתזמון המדויק שרק תת הכרתו של הקורא תשים אליהם לב בשלב הראשון, כך שבתום פיתוליה המרתקים של העלילה תבשיל סוף סוף המרקחת הסיפורית, ובדיוק ברגע הנכון ובתיזמון המושלם, יגיע זמנו של המשפט הפותח את הפרק.
(אם המשפט האחרון היה קשה לך להבנה מפאת מורכבתו התחבירית או שמא מאוסף הרעיונות שגובבו זה על גבי זה ללא כל סדר והדר, הצעתי לך - אל תמשיך לקרוא! זהו לא הסיפור בשבילך.
אני נוקט כאן בלשון זכר אך ורק מטעמי נוחות סיפרותית גרידא, ואין בכוונתי, חלילה וחס, לפגוע בבנות המין היפה או להמעיט מערכן, רחמנא ליצלן. לא שהבחנות מסוג זה יהיו רלבנטיות בעוד מספר שעות).
אם כך, חוזרת השאלה, מדוע מכל המשפטים שבעולם בחרתי לפתוח דוקא במשפט הזה ?
אודה ואתוודה, כי רק מטעמי גאווה ספרותית נעשה המעשה. כתב יד זה, אם ישרוד ואם יהיה מי שיקרא אותו, אמור להוות את ההסבר המפורט, המלא והשלם ביותר לסופה של האנושות על פני אדמות.
לצד סיפור המעשה יופיעו בזה אחר זה, על במת הסיפור כמובן, רעיונות והגיגים שונים ומשונים. רעיונות שלעיתים יהיו קשים לעיכול הן מבחינת מורכבותם ההגותית והן מבחינת מוסריותם המוטלת בספק. יכול להיות שיהיו גם פה ושם מעשים או מחשבות שבעלי לב חלש או קיבה (תלוי מה משפיע עליכם יותר) ימצאו כדוחים או קשים ביותר לעיכול. מפאת כל אלה ובעיקר מפאת עצלנותו של איבר החשיבה שלנו, נמצאתי נדרש לנרטיב, או סיפור עלילה עם תרצו, מרתק , שישמש כממתקים ודלק לאותו שריר עצלן על מנת שיוכל להתעמק בכל אותם הרעיונות שהביאוני עד הלום.
יפה, כעת לאחר ששילמתי את חובי לקורא, ולאחר שפרשתי את מניעי הספרותיים אני חופשי לחזור לסיפור המעשה עצמו. ומעשה שהיה כך היה.
הכל התחיל בשאלה מאד פשוטה, או אם תרצו, סדרת שאלות הנובעות וקשורות אחת לשניה.
"מה אני ?"
"מי אני ?"
"למה אני ?"
"איך אני ?"
אל יתפתה לו הקורא השקדן, שצלח עד עתה את המהמורות והמכשולים שטמנתי לו, רק בכדי לבדוק את רצינותו האינטלקטואלית, לחשוב שמדובר באגואיסט נרקסיסטי שכל המעניין אותו זה רק הוא עצמו. כמו שהיה נהוג להגיד במקומותנו – נהפוך הוא. כי דוקא מחקר מעמיק ובלתי מתפשר של העולם הסובב אותי ובעיותיו הבוערות הביאו אותי למסקנה הבלתי נמנעת שעד שלא אתן תשובה הולמת לשאלות הנ"ל לא אוכל להבין אותו, את העולם. כל שכן למצוא אי אלו תשובות לתחלואיו. עמנואל קאנט במבוא לספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', קיבע במסמרות את דרך חיי כבר במשפט הראשון. כך כותב עמנואל, "שכל הכרתנו מתחילה בניסיון – אין ספק בכך". אם לעמנואל אין ספק אז למה שלי יהיה.
( אם לא הספיקו לך הקורא עד עכשיו כל האזהרות הסמויות הרי שלמקרא שמו של הפילוסוף המהולל עמנואל קאנט ולשמע שם יצירתו האלמותית בוודאי תניח כעת מידך כתב יד זה ותעבור בשימחה לכרך החדש של הרי פוטר)
החלטתי שכל האמיתות בחיי דורשות הוכחה כפי שגורסת המתודה המדעית. הלא זה מה שמבדיל בינה לבין שרלטנות ואחיזת עיניים, כגון אותן תורות איצטגניניות כאסטרולוגיה, העלאה באוב ושאר מריעין בישין. אז למה שחיי יהיו שונים או קלים יותר בכהוא זה מאלה של האמת המדעית.
כאן אני כבר צריך להתחיל להזהר בדברי. בכותבי האמת המדעית, עשוי או עלול להשתמע כאילו ישנה אמת אחרת שאינה מדעית והשתיים יכולות לשכב להן יחדיו, זו לצד זו כבגילוי עריות פילוסופי, מבלי שיפריע הדבר לאיש. ניתן חלילה אולי גם להסיק מכך, שיתכן וישנן אין סוף אמיתות השוכבות להן בארון, וכל אשר נדרש מאיתנו לעשות זה להתאים לנו את זאת שהכי נראית לנו כרגע, ממש כפי שמתאימים בגדים על פי צו האופנה האחרון. י
כולתי אפילו להקשות עוד יותר ולשאול איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא, ולהתעמק באפיסטימולוגיה ואטימולוגיה החוקרות את הכרתנו, הידע שלנו ובכלל מה שיש. האם באמת היש ישנו והאין איננו ?
(כמו שבוודאי הבנת קורא יקר. כל האיומים הקודמים לא היו בכדי. והמושגים אפיסטימולוגיה והאטימיולוגיה, הלו הן מיודעתינו תורת ההכרה ותורת היש, היו תמרור האזהרה האחרון. לא יהיו אזהרות נוספות. הפסק עכשיו את קריאתך לפני שיהיה מאוחר מדי והבלתי נמנע יקרה. אתה תתחיל לחשוב !!!)
אריסטו, ב"מטאפיזיקה" שלו, כתב שלומר על מה שמצוי, כאילו אינו מצוי, ולהיפך - על מה שאינו מצוי כמצוי, זה דבר שיקרי. ולומר על המצוי כמצוי, ועל שאינו מצוי שאינו מצוי, זה דבר אמיתי. או בקיצור, אריסטו קבע ש-'א' זה 'א'.
לעומת זאת, אריסטו לא התיחס בדבריו לאמת סובייקטיבית, מיסטית או דתית אלא לאמת אוביקטיבית בלבד. היוונים האמינו, ואני כותב כאן האמינו- ולא ידעו - מכיוון שכיום אנחנו יודעים, שמה שהם האמינו בו היה שקרי, שהארץ הינה במרכז והעולם סובב סביבה. אחר כך, גם במחיר חירותו, טען גלילאו כי "בכל זאת נוע תנוע". ניוטון הציג את תורתו אף הוא, ורק מאוחר יותר בא איינשטיין, ועשה בה את התיקונים הדרושים ויישב את אי ההתאמות שבה. אם כך פועלת האמת המדעית, אז נשאלת בכלל השאלה - האם קיים בכלל דבר שכזה "אמת מדעית".
במילון החדש כותב אברהם אבן-שושן:
"אמת - דבר נכון ונאמן, דבר שיש לתת בו אמון, ההיפך מן 'שקר'; יושר, צדק, נאמנות."
אבל 'נכון', 'נאמן', 'אמין', 'יושר' ו'צדק', הינם דברים יחסיים, תלויי זמן ותרבות. כלומר, שאם לצורך הגדרת מהותה של האמת, אנו זקוקים לאמצעים יחסיים, מכאן נובע כי האמת היא יחסית. אם האמת הנה יחסית?
מענה חיובי לשאלה זו עלול ליצור כאוס הרסני שיכול למוטט את כל תורות המוסר למינהן.
(עשיתי לך סלט בראש, נכון).
נוסיף קצת שמן ותבלינים לסלט, בדוגמת משנתו של הפילוסוף הבריטי דיויד יום. יום לא טרח לעשות הרבה. כל מה שעשה במשנתו הפילוסופית, היה למשוך את השטיח מתחת רגלי הפילוסופים ואנשי המדע כאחד.
יום היה חכם גדול, ובמקום להכנס לוויכוח הפילוסופי, הוא פשוט הוציא מתוכו את שני מושגי היסוד אשר בלעדיהם לא יתכן מחקר מדעי ודיון מכל סוג שהוא לגביו. יום קבע, כי העצם והסיבה הנם בדיות, אשר התגנבו כגנבים לתוך שפתנו ובנו את עולם המושגים המוטעה שלנו. ללא עצם לחקור וסיבה להבינה לא יתכן מדע. לא נכנס כאן עמוק מדי לתוך הפילוסופיה היומית, גם בכדי לא להכביד על הקורא יתר על המידה, וגם מכיוון שאין זה משרת כרגע את סיפורי. בכל מקרה, היה זה יום שהעיר את קאנט מהדוגמטיות שלו, והביאו לכתוב את המשפט שהזכרתי בתחילת הדיון, שגלש מעבר לכל מה שהתכוונתי לספר מלכתחילה.
בכל מקרה, החלטתי שהאמונות שלי והדעות שלי דורשות בדיקה על פי המתודה המדעית. כלומר, ניסוי מתועד שניתן לחזור על תוצאותיו. זו בדיוק הסיבה שמצאתי את עצמי בסופו של דבר על המטוס הטרנסאטלנטי, כשבגופי וירוס קטלני העומד למחות את האנושות, ובמטעני פצצה שיבכולתה אומנם להשמיד את המטוס על כל נוסעיו, אבל גם להציל את האנושות מכליה. בסופו של דבר, אני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה. האם אני רוצה למות יחד עם האנושות כולה, כדוגמת "תמות נפשי עם פלישתים", או לחלופין, כסתם טרוריסט מן המניין, בכך שאפוצץ את המטוס על כל נוסעיו. בכל מקרה, אהיה רוצח, ובכך אעבור על אחת מעשרת הדברות - לא תרצח.
האם יש כאן גם דילמה מוסרית ?
נכון שאני הוא זה שהחדרתי את הנגיף הקטלני לגופי ואת הפצצה למטוס. אבל, האם חייהם של קומץ נוסעים שקולים לחיי האנושות כולה, ובכך שאפוצץ את המטוס למעשה אציל את האנושות ואהיה לגיבור?
אתם מבינים את הדואליות הבלתי נסבלת הזאת, שכל מעשה שלא אעשה יהיה ניתן להסבר או להצדקה באמצעות סט כלים רטוריים, מחשבה צלולה ומצפון נקי.
העובדה שניתן לכאורה להציגם ולהצדיקם לכאן או לכאן, מוציא אותי מדעתי. חייב להיות עוגן, נקודת מוצא מוסכמת, שממנה אפשר יהיה להתחיל.
גם החקירה השיטתית של דקארט והמסקנה המעוררת והחשובה שלו – "אני חושב משמע אני קיים" – לא עוזרת לי בכלל. כי אז מתחילות השאלות המעצבנות באמת. אם אני חושב, משמע אני קיים, אז מי זה אני? מה זה קיים? אתם מתחילים להבין אותי. אני מקווה שכן ואם לא – זבשכ"ם.
לקחתי קצת הפסקה מהכתיבה. דיילת חיננית הגישה לי ארוחת צהריים, שבנסיבות אחרות אולי לא הייתי מתענג עליה כל כך. שכנתי למושב שאלה בנימוס על מה אני כותב. חשבתי והתלבטתי מה לענות לה, ואז נחת על ראשי אסימון מחשבתי בגודל של בית. הבנתי את הפרדוקס של מעשי. אם המטוס יתפוצץ בסופו של דבר, סביר להניח שכתב היד יאבד יחד איתו. מצד שני- אם המטוס ינחת בשלום בתוך זמן קצר, לא יוותר מישהו על פני כדור הארץ שיוכל לקרוא אותו. אז באמת עבור מי אני כותב ?!
גם המתודה המדעית הולכת כאן לעזאזל. יהיה זה ניסוי שלא יהיה ניתן לחזור עליו ולאמת את תוצאותיו, ולכן הוא חסר תועלת לחלוטין, מבחינה מדעית כמובן. חבל שלא חשבתי על כל זה לפני שהחלטתי על מהלכי. אבל עכשיו קצת מאוחר מדי להתחרט.
לשכנתי אמרתי שהנושא מורכב, ואני שוקל כיצד להסביר לה אותו. באותה ההזדמנות שמתי לב, לגמרי במקרה, ליופיה שובה הלב ונעימות הליכותיה. היא בהחלט היתה מישהי שבגלגול אחר הייתי עשוי או עלול למצוא את עצמי מתאהב בה עד למעלה מראשי. לא שאני יודע באמת את משמעות הבטוי הזה, כי מעולם לא אהבתי מישהי באופן כזה.
(מרגיזים אותי גם כל אותם ביטויים ופניני לשון המתארים משהו שאינו יכול להתקיים כמו – להתאהב מעל הראש. מה זה אומר לעזאזל)
היתה אומנם אחת בבית הספר התיכון, אבל אני לא חושב שגיל הטיפשעשרה נחשב לצורך העניין. את כל חיי הקדשתי לקבלת מענה לשאלותי הרות הגורל, ולא התפניתי כלל להבלי היום יום כמו קשרים חברתיים והתאהבות. בוודאי שהיו לי צרכים גופניים כמו לכל גבר. מילאתי אותם באותו האופן שדאגתי לאוכל, שתיה, היגיינה ושאר צרכי הבסיסיים. האם יכול להיות שבחתירה שלי לגלוי האמת, בהבנת היקום ובפתרון שאלות קיומיות, פספסתי אי אלו אמיתות חשובות ? מעניין איך מוחי המאומן מפסיק פתאום לשתף עימי פעולה ומעלה כל הזמן נימוקים ותירוצים להמנע ממעשים. פחדן אחד , אמרתי לו, מפחד למות ?
סיימתי את הארוחה עד הפרור האחרון. לא שהייתי רעב כל כך, אבל מי יודע מתי אוכל שוב.
את כל נימוקי וההתלבטויות לפני ואחרי מעשי ניסיתי להשתית תמיד על חקירה פילוסופית שיטתית, ולעגן את מסקנותי על פי מתודה של ניסויים וממצאים אמפיריים. עוד בבית הספר, לא הייתי מסתפק באקסיומות המטופשות שהמורים שלנו ניסו ללמד אותנו. במתמטיקה דרשתי תמיד הוכחה לחוקים ולכללים שלימדו אותנו. סרבתי להשתמש בנוסחאות, אלא אם כן הן הוכחו על ידי המורה בכיתה או שבחוסר ברירה - על ידי, בשיעורי הבית.
במקצועות הריאליים, הסתדרתי פחות או יותר, כי ניתן היה לבסס את הידע הנילמד על תאוריות שהוכחו. אבל במקצועות ההומניים הלכתי לאיבוד. ספרות היתה מקצוע מתועב. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, על מה שהוא קרא, בתואנה כי זה מה שהשיר/סיפור/פואמה וכד' גרם לו להרגיש. איזה קשקוש מקושקש. היסטוריה היתה במקום השני לא רחוקה מספרות. הצלחתי לשרוד בקושי את שנותי האחרונות בבית הספר, ורק השגי המצויינים במתמטיקה ופיסיקה איפשרו לי להמשיך איכשהו ללימודים גבוהים יותר באוניברסיטה. שם סיימתי דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ביוכימיה וביוטכנולגיה. פשוט מפני שהטרידו אותי כל הזמן השאלות המוזכרות לעיל. הבנתי שבכדי לדעת מי אני, אני חייב להכיר את עצמי היטב מבפנים, וכמו שהאטומים וחלקיקיהם מובילים היום את הפיסיקה המודרנית ואת תורת הקוואנטים, האמנתי שהתא והכימיה צריכים להוביל את הבנתנו את החיים.
במקביל ללימודי הביולוגיה שלי, עשיתי גם תואר בפילוסופיה. מי אם לא הפילוסופיה הובילה את המדע למה שהוא כיום. כך שעל מנת לחקור ולהבין באמת את השאלות שטרדו את מנוחתי, הייתי חייב להכיר את בעיות היסוד והשאלות החשובות, כמו גם את דרך החשיבה הביקורתית שהיא עיקר העיסוק בפילוסופיה.
בסופו של דבר יצא שכרי בהפסדי. לאחר חמש עשרה שנות מחקר מדעי ופילוסופי הגעתי למצב שבו, לא רק שלא התקרבתי למתן תשובות לשאלותי, אלא אפילו נוספו להם רבות אחרות שהקשו עלי את החיים. הייתי באמצע מחקר מרתק על נגיפים והשפעותיהם. חשבתי שאם איני מצליח להבין מה גורם לחיים לקרות, אולי אם אצליח להבין מה מפסיק אותם- אדע יותר. התחלתי לפתח נגיפים שונים ומשונים, מהם קטלניים פחות ומהם קטלניים הרבה יותר. בתקופה זו בחיי קיבלתי שתי פניות שלמעשה, במבט לאחור, היו הגורם העיקרי לכך שאני נמצא כרגע היכן שאני נמצא.
אבל לפני שנמשיך בסיפור המרתק, אני חייב לעצור לרגע ולדון אתך הקורא באחת מהבעיות הקשות שמעמידה בפנינו הפילוסופיה. אתה בוודאי מבין, שכשאני אומר בעיה קשה, אני מתכוון, לבעיה קשה עבורי. כשהתחלתי לחקור את החיים בכדי להבין מי אני, פעלתי כאמור בשני ערוצים. המדעי-מחקרי והפילוסופי. מבחינה פילוסופית, השאלה לבשה מימדים חדשים ואחרים לגמרי. האמת שבהתחלה, כשהבנתי שאין באפשרות הפילוסופיה לספק לי תשובות חד משמעיות, התיחסתי אליה כאל לימודי הספרות בבית הספר. אבל כאן נעוץ הבדל משמעותי, הפילוסופיה נתנה בידי כלים ושיטה אשר באמצעותם יכולתי לספק את סקרונותי ולהתקדם בכוחות עצמי, ולא להסתמך על רגשותיהם ודעותיהם של העוברים והשבים.
נכון שבסוף הדרך מצאתי את עצמי טובע באנטינומיות, מושג שהיה חביב על מיודענו עמנואל.
(אנטינומיה הנה מושג המגדיר מצב, בו ניתן לטעון בעת ובעונה אחת על משהו שהוא יכול להיות גם שיקרי וגם אמיתי. או, אם תרצו הגדרה יותר פורמלית, אנטינומיה הנה "מושג בעל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב בתוך המערכת הלוגית שבה נוצרה".)
אתם מבינים בוודאי, שכל אלה, למשך פרק זמן מסויים, הוציאו אותי מדעתי, תרתי משמע. ביליתי שנה וחצי מחיי באישפוז מרצון, רק על מנת להתגבר על מה שאני קורא לו אנטינומיפוביה. פחד מפני אניטינומיות. עמנואל, ידידי היקר, האמין שכאשר החשיבה חורגת מגבולות הניסיון האפשרי, היא עלולה להיקלע לאנטינומיות, כלומר, תוצאות שהן רציונליות במידה שווה אך סותרות זו את זו. החשיבה אינה יכולה במצב כזה לשמש לקביעה של אמיתות, משום שהיא הופכת לטרנסצנדנטית.
זו היתה אחת מהסיבות העיקריות למעשי במטוס. אבל בואו נחזור לשאלה הבסיסית, מי או מה אני ? מהי אותה ישות, אשר קיומה לא מוטל בספק כרגע, ואת זה כבר הוכיח דקארט לא רע. מהן אותן אוסף תכונות יחודיות שמהן אני מורכב? שאלה פשוטה לכאורה ששלחה דורות רבים של פילוסופים מיבבים בבושה ותסכול חזרה הביתה. על דבר אחד אין ויכוח, שיש לי גוף בעל מימדים מוגדרים בחלל ובזמן. הגוף הזה נמצא באינטראקציות שונות ומשונות עם גופים ועצמים אחרים. לא ניכנס כאן לויכוח, האם מה שטענתי כרגע הוא נכון, כי לא נצא מכאן יותר בחיים.
(בסופו של דבר לא נצא מכאן בחיים בכל מקרה)
פשוט נקבל את ההנחות הנ"ל כאקסיומטיות ונמשיך מכאן.
אם כן, לאותו גוף, שהוא אני, יש מן הסתם גם רגשות, מחשבות, דעות, השגים, כשלונות. האם ניתן ליחס את כל אלה לגוף עצמו, או שמה בתוך הגוף או במקביל לו או עוטף אותו או בכל צורה אחרת שתבחרו, יחד עם הגוף הזה, פועלת בהרמוניה ובתיאום מופלא ישות נוספת
(אני מכנה אותה ישות מפני שברור שאינה עצם) שנקרא לה לצורך העניין – נפש.
(אתה מבין בוודאי שכל אזהרותי בהתחלה לא היו בכדי).
ועכשיו אנו מגיעים לעצם הבעיה עצמה, המוכרת יותר בשמה כבעיית גוף ונפש.
למה? בוודאי ישאל הקורא האינטיליגנטי שאלה זו כל כך חשובה לענינו?
(אל תעלב אם שאלה זו לא עלתה כרגע במוחך, אם הגעת עד הלום מן הסתם אתה מספיק אינטיליגנטי)
כי על אבן נגף פילוסופית זו עשויים או עלולים (תלוי מאיזה צד אתם) להתנפץ הדת, המוסר, הפילוסופיה, המדע והמשפט. אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני רואה נקודה כל כך מרכזית בכל כך הרבה תחומים כל ישותי מתגייסת על מנת להבין את מרכזיותה. (גם במשפט האחרון הודגמה בפועל הבעיה. מי זאת ישותי שמתגייסת למשימה ?)
כן, כן אני יודע! מי שלא בקיא בשיג ושיח הפילוסופי בוודאי אינו מבין כיצד שאלת הגוף והנפש עלולה לתקוע מקל בגלגלי המוסר, המשפט וכד'. לכן ברשותך, אנסה להסביר. רוב בני האדם עסוקים כל כך בחיי היום יום במרוץ אחר תועלות, הישגים ודברים אשר הם מתאווים אליהם, כך שעיקר מחשבתם מופנית באופן מתמיד כלפי דברים חיצוניים. לכן, מבלי שנתעמק בדבר, ישנם הרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בהתיחסות היום יומית שלנו. אבל אם נשקיע מעט מחשבה, נראה פתאום שלא הכל תוכו כברו. למשל כשמת אדם הקרוב לנו, טבעי לנו לחשוב כי אדם זה אינו אותם שרידים המורדים לקבר, שכן לא הם הדברים הקרובים לליבנו. יש משהו נוסף בכל אדם, שעושה אותו למה שהוא גם בעיני עצמו וגם בעיני הסובבים אותו.
מהו אותו המשהו הזה ?
כאשר אנחנו זוכים להישגים, או להיפך - נכשלים בצורה מחפירה, אנחנו מיחסים זאת לעצמנו ולא לגופנו או לחלק מגופנו. לא נאמר על מישהו, שזכה ב"מי רוצה להיות מליונר", שמערכת העצבים המרכזית שלו היתה מוצלחת ביותר, ולכן היא זכתה. כל אותם רגשות עזים שאנחנו חשים (ככה לפחות אומרים, אני לא יכול להעיד ממקור ראשון) כמו אהבה , שנאה, קנאה, אלו רגשות שאנחנו מיחסים לעצמנו ולא לגוף שלנו. אם נשמע בסרט את הגיבור אומר לגיבורה, הגוף שלי אוהב את הגוף שלך, לא נחשוב שזה משהו מאד רומנטי, ואולי נתהה אם הגענו לסרט הנכון.
כמו שכבר הסכמנו קודם, אין לנו ספקות לגבי זה שיש לנו גוף. אבל מכאן עולה השאלה מהו אם כן הקשר בין עצמי לבין גופי ? איזה קשר יש בינינו ? מה היחס ביני לבין גופי ? מה פשר הבטוי – יש לי גוף.
לביטוי זה 'יש לי גוף' יכולים להיות שלושה פרושים שונים:
ראשית, ניתן להסיק כי ישנה זהות מלאה ביני לבין גופי. גופי זה אני ואני זה גופי ואין להפריד בניהם.
אפשרות אחרת היא כי גופי הוא בבעלותי והבטוי יש לי גוף כמוהו כמו הביטוי יש לי בית, מכונית או טחורים.
האפשרות השלישית, עד כמה שהיא מוזרה ומעורפלת, היא גם הנפוצה ביותר בהתיחסותנו לעצמנו ללא חשיבה מוקדמת, והיא כי קיים יחס או קשר מטאפיסי בין השניים. אני כאישיות או כאוסף התכונות הלא פיסיות שמגדירות אותי, זה דבר אחד, וגופי הפיסי הוא דבר שונה, ושניהם קשורים זה לזה במין דרך מסתורית ומשונה שעלינו לנסות ולהבינה.
נו הבנת מה הבעיה ?
לא?! לא נורא, בשביל זה אני כאן , לפרק זמן מוגבל.
אם האדם זהה לחלוטין עם גופו, ואין שום הבחנה בניהם, זה שומט את הקרקע מתחת לרגליהן של רוב הדתות הנלחמות, לכאורה, להצלת נשמתו. מכיוון שאין שום דבר להציל. כל האמונות בדבר גן עדן, גיהנום, גלגול נשמות וכד' חייבות להפסיק להתקיים - ולאלתר.
מאידך גיסא, אם נבחין למשל בין האדם ולנשמתו, מהי אותה נשמה, היכן היא שוכנת, היכן ואיך מתקיימת אותה האינטראקציה מחוייבת מציאות בין גופי לנשמתי.
למה זה כל כך חשוב ומעניין?
ולמה במחילה מכבודך אני מזיין לך את המוח בהגיגים פילוסופיים חסרי מובן ?
והכי חשוב איך כל זה מתקשר, רחמנא ליצלן, להשמדת האנושות כולה ?
התשובה נורא פשוטה. אם יש דבר כזה גוף, ובנפרד ממנו מתקיימת הנפש, נוצרת לנו בעיה בהבנת המוסר. על מי הוא חל על הגוף או על הנפש ? כשמענישים פושע וכולאים אותו, את מי צריך להעניש - את גופו או את נשמתו ? ושאלת השאלות - אם אאפשר למטוס לנחות- והנגיף שבתוכי אכן ידביק ויכלה את כל האנושות, את מי הנגיף השמיד ? האם את גופה הפיסי של האנושות, מכיוון שהנגיף הנו משהו פיסי ומוחשי, או שמא גם את רוחה ונפשה של האנושות? אם חלק מהדתות צודקות (או כולן, לא ממש אכפת לי) ולנו כבני אדם יש נפש, הרי שהאנושות לא תושמד - היא רק תתקיים באופן אחר, אולי יותר טוב. האם זה יותר טוב או יותר רע ? זו כבר שאלה מוסרית אשר גם עליה קשה לנו לענות עכשיו מאותן הסיבות שפרטתי.
אם נצא מתוך הנחה, שהדת צודקת בהבחינה בין גוף לנפש, ועל פי חלק מהאמונות הדתיות לבסוף תיהיה האפוקוליפסה, מלחמת גוג ומגוג, ביאת המשיח, תקראו לזה איך שאתם רוצים... לאחריהן, על פי האמונות השונות, יגיע המצב הטוב ביותר. זה שהאמונות מיחלות אליו, תחיית המתים, גמול לצדיקים וכד'.
אם נמשיך באותו קו מחשבה, המבוסס על הנחות היסוד של הדתות השונות, הרי מה שאני עושה כרגע הנו למעשה מה שהן מיחלות אליו. אם מישהו מאד חושק בדבר מה, מייחל לו בכל גופו ונשמתו (ליתר בטחון אני מדבר בשם שניהם), מתפלל אליו כל יום. והנה, מישהו אחר, אומנם בשר ודם, מגשים לו את מאוויו האם הוא עשה מעשה טוב או רע ?
תבוא תורת המוסר ותקשה קושיות, האם לצורך קיום המשאלה נאלץ אותו אדם לפגוע במישהו אחר ? האם מותרת טובתו של האחד על פני חברו? האם מותר להרוג אדם אחד ולהציל מאה אחרים? האם מותר להרוג את שלוש מאות עשרים ושבעת הנוסעים ואנשי הצוות, אשר טסים איתי במטוס, על מנת להציל את האנושות כולה?
(בשלב זה בוודאי הקורא הגיע למסקנה שיש לו עניין עם קוקו מושלם. האמת שגם אני במקומך הייתי חושב כך. זאת לאחר שחזרתי וקראתי את כל הכתוב עד כה. אבל אם אתה חושב שכל מניעי גלויים וידועים לך, לא נותר לי אלא לומר לך שאתה טועה. זאת רק המסגרת הבסיסית, התשתית לתובנות המסבירות את מעשי. למעשה כרגע נאבקות בתוכי שתי גישות. האחת אומרת, כי ממש לא איכפת לה אם יקראו את דברי או לא, פועל יוצא של האדישות וחוסר האכפתיות המאפיינות את ימינו והינה למעשה חלק מהמניע למעשי. מאידך גיסא, אותו חלק בי שרוצה ומבקש תשומת לב, הוא הוא החלק שמנסה ליצור כאן סיפור מעניין ומרתק אשר שלובים בו רעיונות והגיגים ברורים ומובנים לקורא. נתתי חופש לשתי הגישות ואשאיר את הבחירה בידי הקורא האינטיליגנטי)
כחכוך בגרון מימיני הפסיק את כתיבתי הנמרצת. נזכרתי ביפת המראה שהבטחתי לחזור אליה ושכחתי ממנה לחלוטין בבולמוס הכתיבה שלי. הנחתי את עטי ופניתי אליה.
"נו כבר חשבת ?" שאלה אותי.
"את אישה דתית ?" הפתעתי אותה בשאלה. כשראיתי שהיא מתלבטת מה ואיך לענות לי התנצלתי מייד על שאלתי החטטנית. "סליחה על השאלה החטטנית, אבל היא רלבנטית לאופן שבו אבחר להסביר לך על מה אני כותב"
"לא אני חילונית" אמרה לבסוף.
"את נשואה?" השאלה בכלל לא היתה רלבנטית למה שעמדתי לומר לה אבל היא צצה במוחי כמו רמזור אדום וידעתי שלא אוכל להמשיך מבלי לברר קודם סוגיה זו.
"לא, אני לא נשואה. למעשה אני גרושה עם ילד בן שבע. קוראים לי אנג'ליקה. אני בת שלושים ושתיים ,שוקלת חמישים ושתיים קילו, שערי אינו בלונד אמיתי ולא שכבתי עם גבר כבר חודשיים. יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת ?"
הרגשתי מבוכה רבה מדבריה. הרגשתי כמו.... כמו.. , אפילו לא ידעתי את המילה. בגלל מבוכתי שאלתי שאלה נוספת, כאשר לא ברור לי לחלוטין כיצד היא תגיב לחקירת השתי וערב הזאת. אולי היא תעלב ותשתוק ,ובכך תסתיים שיחתנו הקצרה. היתה תועלת בכך ששיחתנו תסתיים בנקודה זו, ואני אוכל להשלים ולכתוב את כל מה שהתכוונתי לפני שאצטרך להחליט. מצד שני, היא מאד מצאה חן בעיני ומאד רציתי להמשיך ולשוחח איתה. היא השרתה בי הרגשה של רוגע ונינוחות שמזה זמן רב לא חשתי בהם. השאלה שרציתי לשאול היתה - האם מעצם העובדה שהיא לא שכבה עם גבר כבר חודשיים, ניתן להסיק שבמשך חודשיים היא לא קיימה יחסי מין בכלל, או שרק עם גברים היא לא שכבה, אבל מה ששאלתי היה משהו אחר לגמרי.
"איך קוראים לבנך ?" היא תקעה בי מבט נוקב, אולי אפילו מעט נעלב.
"חיים" היא ענתה בלחש ואור כאילו האיר את עיניה מאחור. "ואיך קוראים לך ?" שאלה נוטלת את היוזמה ומעבירה את הכדור למגרש שלי.
"את יכולה לקרוא לי עמנואל" עד סוף הטיסה בכל מקרה שמי לא יהיה רלבנטי. "אני רווק, בן ארבעים ושמונה ובתול" אין לי מושג למה אמרתי שאני בתול. ראשית מפני שאני לא, ושנית מה זה קשור לשיחה. ראיתי עליה שהיא מבליעה חיוך, וזה קצת הרגיז אותי. אז החלטתי להציק לה עם עוד כמה שאלות. "את מאמינה באלוהים?" חשבתי שאני אפתיע אותה, אבל דוקא תשובתה הפתיעה אותי.
"תלוי למה אתה קורא אלוהים?" אמרה שוקעת רגע במחשבה. נראה שהיא מתכוונת לענות לי ברצינות לא אופינית לשיחת חולין.
"אני לא אישה דתית." חזרה וציינה. " נולדתי למשפחה יהודית אורתודוקסית, אבל התרחקתי מהדת. מצד שני לא ניתן לקרוא לי גם אתאיסטית. באיזשהו מקום אני כן מאמינה בקיומו של כוח עליון, יד מכוונת, סיבת הסיבות לכך שאנחנו כאן. במובן הזה אני כן מאמינה"
כשהיא חשבה הופיעה קמט קטן בין גביניה, מקנה לה ארשת אינטיליגנטית, חושבת. כמו חץ קטן המסמן לעולם שיש קצת חומר אפור כאן למעלה. שאלה לא סתם רק פנים יפות. היא הרימה את מבטה אלי כששמה לב לשתיקתי.
"מה ? מה קרה ? למה אתה מסתכל עלי כך ?"
"הפתעת אותי" עניתי לה בגילוי לב מפתיע. "אני לא רגיל לתשובות רציניות על שאלות מעין אלה. אנשים בדרך כלל שולפים את הסיסמאות השבלוניות שהוטבעו בהם בשלב כלשהו של חייהם. מעט מאד אנשים טורחים להבין את השאלה ורק קומץ גם מתאמץ לחשוב על התשובה. חוץ מזה, את מאד יפה בעיני ואני מרגיש משיכה עזה אליך"
הסמקתי קלות ולפי הגוון הורדרד שעל לחייה, הבנתי שגם היא נבוכה מעט מגילוי הלב שלי. (עוד ביטוי אידיוטי, מה זה צריך להביע? – גילוי לב. בשביל להיות גלוי לב אני צריך להחליף את עורי ועצמות בית החזה שלי בקופסה שקופה ובכל פעם שעלי להיות גלוי לב להרים את חולצתי בכדי שיוכלו לצפות בליבי הפועם בעוז בתוך הקופסה). היא התעשתה ושוב לקחה את היוזמה לידיה.
"אתה מאמין בגורל ?"
מרגע לרגע הגברת הזאת מוצאת חן בעיני יותר ויותר. "למה את מתכוונת כשאת אומרת גורל ?"
"אני לא יודעת איך להסביר. גורל, נו. שבאיזשהו אופן הכל מוכתב מראש, מתוכנן"
"זה מה שאת חושבת שקורה בעולם שלנו? אז מה המקום של בני האדם? האם יש לנו איזה תפקיד בבריאה?"
"לא יודעת. לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו שחקנים בהצגה גדולה, לא שחקנים, בובות, אבל אז אני מרגישה כל כך קטנה ולא חשובה. ברגעים כאלה מתחילות מחשבות אחרות, כאילו מנסות להצדיק את קיומי, שבכל זאת אני בוחרת, יש לי חופש בחירה, חופש להחליט מה לעשות והחופש הזה כן חשוב, יש לו ערך. אבל אני לא מצליחה לצדד באף צד למשך הרבה זמן"
"את חושבת שהפגישה שלנו, כאן במטוס, זה שאנחנו יושבים זה לצד זו ומדברים עכשיו, זה משהו שתוכנן מראש או צרוף מקרים"
"זה מוזר שאתה שואל את זה. כי בדיוק בגלל השיחה שלנו אני מרגישה שזה לא משהו שקרה במקרה."
"אז מה, לבני האדם יש חופש בחירה, או שהם בסך הכל אוטומטים מתוכנתים ?"
היא משכה בכתפיה, ושוב הופיע לו הקמט הקטן במצחה. הייתי רוצה לנשק לה שם, ללקק קלות בקצה לשוני בגיא החוכמה שלה. לטעום אותו. כבר יכולתי לדמין את המליחות הענוגה של עור פניה.
"אתה עוד פעם מסתכל עלי במבט הזה"
"איזה מבט ?"
"המבט של הסוטה מין"
נדהמתי מהישירות ומהפתיחות שלה. מעניין שהיא העלתה את הנושא של חופש הבחירה. הרי זה בדיוק אחד ממטרות הניסוי שלי. האם יש לאדם חופש בחירה לעשות מעשה רע. (לא נכנס כאן להבחנה בין טוב ורע) האם אני חופשי למשל לרצוח אדם אחר? האם אני חופשי להשמיד את כל המין האנושי ? ולמה היא אומרת שיש לי מבט של סוטה מין ?
"את יודעת מה זה דטרמניזם?"
"זו תפיסת עולם הקובעת כי הכול קבוע מראש. נכון? "
היא המשיכה למצוא חן בעיני יותר מרגע לרגע. הופתעתי ושמחתי שהתישבתי ליד אישה יפה ,שניתן לשוחח איתה על הדברים שהתוו את חיי, ואולי זה באמת נקבע מראש?
"הגדרה מצויינת" החמאתי לה. "אבל בואי ננסה לפתח אותה קצת. כשאנו בוחנים את העולם סביבנו, נראה כי, בכל רגע נתון, הוא קבוע ומוגדר עד לאחרון פרטיו. המטוס שאנו טסים בו, מהירות הטיסה, הגובה, הטמפרטורה בחוץ, בפנים, כמות האנשים שבו, מיקום ישיבתם, הקצב שבו פועם ליבו של כל אדם ואדם במטוס – כל אלה ופרטים אחרים הנם קבועים וידועים. זאת אומרת – שבעולם עצמו אין מקום לטעות, עמימות או חוסר דיוק. כמובן שיכולה להיות עמימות, טעות או חוסר דיוק בתפיסתי את העולם, אבל לא בעולם עצמו" הבטתי לתוך עיניה החומות והחכמות, מתענג לשניה על המבע האינטליגנטי של פניה, על ההקשבה ותשומת הלב. כשראיתי שהיא אינה נרתעת מהשיחה, המשכתי בדברי.
"אפילו מחשבותיהם ורגשותיהם של כל היצורים עלי אדמות קבועים ומוגדרים בכל רגע נתון. אומנם אין ביכולתנו לדעת אותם אבל יש ביכולת שכלינו להבין כי אכן כך הוא המצב"
היא חייכה אלי, מדרבנת אותי להמשיך, כמו אומרת לי בחיוכה – אני מקשיבה, אני מרותקת, אל תפסיק עכשיו.
"זה נראה כמובן מאליו" אמרה.
"אם זה כל כך מובן מאליו אז אולי תסבירי לי בבקשה, גברתי החכמה, איך העולם הגיע להיות במצב הזה ? איך בשניה זו בדיוק העולם הוא מה שהוא ?"
מבט נעלב משהו עלה בעיניה. לא התכוונתי להעליב אותה רק לאתגר אותה. היא חשבה, מתעמקת בשאלתי והעמק הקסום שבין עיניה קרץ לי בחושניות רבה.
"העולם הוא במצב הזה כרגע" השתתקה לרגע כמו מחפשת את המילים המתאימות "כתוצאה ממה שהעולם היה בו מליונית השניה לפני כן"
"נפלא!" קראתי בהתרגשות. יכולתי לנשק אותה. "ואיך הוא הגיע למצב הזה ?"
"כתוצאה ממה שהוא היה לפני כן" חזרה על דבריה
"טוב" הסכמתי "ואם נחזור על כל הרגעים בהם התפתח העולם עד שהגיע למצבו הנוכחי לאן נגיע?"
"לראשית הזמן, למפץ הגדול, לבריאת העולם?!"
"י-ו-צ-א מ-ן ה-כ-ל-ל" קראתי בהטעמה רבה וחיוך נבוך הצל את פניה. "בואי נעזוב לרגע את הבעיה של הסיבה הראשונית להיווצרותו של העולם מתוך הנחה שהיתה אחת כזו. מה שנובע מהמסקנה שזה עתה ביטאת בבהירות רבה ובתבונה לא מבוטלת היא אלף: שהעולם הגיע למצבו הנוכחי כתוצאה מכל מה שקרה בו לפני כן. ובית: שלא יכול היה להיות, לפחות כך נראה, עולם שונה ממה שהוא כעת"
היא שקעה שוב לרגע במחשבות מעבדת את מה שאמרתי. התחילו להקרין איזה סרט אידיוטי על בחור מטומטם שמחזר במרץ אחרי בחורה נוירוטית וכל הזמן מסתבך במצבים אבסורדיים. סרטים אוויליים כאלה וטלוויזיה (הטמטום להמונים) היו חלק מהסיבות ששיכנעו אותי שאולי המין האנושי הגיע לפסגת טיפשותו ויש להחליפו.
"אם הבנתי נכון" סיכמה "אז הכל הינו תוצאה של מה שהיה. גם עצם העובדה שאנחנו יושבים ומדברים כאן. האושר הגדול שמעניק לי בני היקר הנו תוצאה ישירה של עשר שנות הסבל והמכות שחטפתי מהמפלצת שקראתי לה בעלי" ראיתי לרגע את הסבל שביצבץ מעבר למסכה שעל פניה. רציתי לחבק אותה, לערסל אותה בזרועותי. ומה אז? לפוצץ אותה עם המטוס או לתת לה למות ביסורים מהווירוס.
"בדיוק" חיזקתי את דבריה "דטרמניזם גורס שכל דבר, לרבות כל סיבה הנו תוצאה של סיבה אחרת. לא רק שכל דבר נקבע מראש אלא הוא נקבע סיבתית מראש. עובדה זו נכונה לא רק לגבי כאן ועכשיו אל גם לגבי כל מה שקיים, התקיים ויהיה קיים בעתיד. זו תכונה שאפריורית אנחנו תופסים בשכלינו" הפסקתי לרגע לוודא שהיא מבינה מה זה אפריורי. היא סימנה לי בעיניה להמשיך. עיניה החומות והגדולות יכולתי ללכת לאיבוד שם.
"באופן כזה בדיוק אנחנו פועלים ומגיבים לכל הסובב אותנו. כשמישהו קורא בשמנו אנחנו נסתובב ונחפש אותו ולא נחשוב כי שמנו הושמע לחלל האוויר סתם כך וללא שום גורם. בכל דבר אנחנו מחפשים סיבה ופועלים על פיה. כי כך בנוי העולם שלנו. כשאנחנו חולים, נלך לרופא על מנת שירפא אותנו. אנחנו לא סבורים או חושבים כי מחלתנו היא סתם כך, יש מאין. אם זה היה כך לא היינו נוקטים בשום צעד על מנת להתרפא" היא הנהנה בראשו לאישור
"אז עכשיו את בטח מבינה שעצם העובדה שיש כרגע פצצה על המטוס ורק החלטתי היא זו שמונעת ממנה להתפוצץ, הנה תוצאה בלתי נמנעת של כל מה שקרה קודם לכן"
היא הביטה בי משועשעת.אבל משהו בשפת הגוף שלי רמז לה שאיני מתבדח איתה. קשת הרגשות שחלפה תוך כמה שניות על פניה הייתה מרתקת. משעשוע לחוסר אמון. הבלחה של הכרה במציאות, פחד, חרדה, כעס ולבסוף השלמה.
למרות זאת שאלה "אתה לא רציני ?"
סיפרתי לה על כל מעשי. שיתפתי אותה בכל ההתלבטויות שלי, במתודת החיים שלי ומסקנותיה. הסברתי לה על הניסוי. הניסוי ב'ה' הידיעה. הניסוי שלאחריו נקבל את התשובות לחלק גדול מהשאלות המטאפיסיות המייסרות את האנושות משחר דרכו של האדם החושב.
"אתה מטורף" קבעה בשאט נפש. נפגעתי יותר מהבעת פניה מאשר מדבריה. האינטימיות ששררה באופן כה נינוח בנינו נופצה תחת מגפו האכזר של הדטרמניזם. אנשים לא אוהבים למות. אנשים לא אוהבים את האדם ששם קץ לחייהם.
"את חייבת לעזור לי" ניסיתי לחזור ולפתח את השיחה המרתקת שלפתע כל כך חסרה לי.
"איך אני יכולה לעזור ? כבר דנת אותנו. מה עוד ניתן לעשות עכשיו ?" דמעות עלו בעיניה. "אפילו לא נפרדתי מחיים. לא אמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו. שהוא החיים שלי."
"אבל את צריכה לעזור לי להחליט"
"אני לא יכולה לעזור לך להחליט. אם אעזור לך זו לא תיהיה ההחלטה שלך ואז הניסוי השטני שלך יפסיק להיות רלבנטי"
"את לא רוצה לדעת האם יש אלוהים ? את לא רוצה לדעת אם יש גוף ונפש ? האם יש סיבה ומסובב ? האם יש לנו חופש בחירה ? האם יש משמעות לחיים ומהי ? לכל השאלות האלה ניתן יהיה לקבל תשובה. ברגע שאני אקבל החלטה."
"אתה אידיוט מסכן ומתוסבך"
"אבל למה ?"
"לא הבנת כלום בכל הלימודים שלך"
"מה, מה לא הבנתי?" לפתע תקפה אותי חרדה רבה. פחד איום ומשתק שאני מפספס את הדבר הכי חשוב.
"לא הבנת שהשאלות יותר חשובות מהתשובות. אתה לא מבין שישנן שאלות שאסור לנו לקבל עליהן תשובה. אתה מתנהג כמו אלוהים, מקבל החלטות לגבי המין האנושי מתוך שליחות הרואית בשם המחקר הפילוסופי. חתיכת חרא מופרע שכמוך. התשובות לא נמצאות בחורבן המין האנושי. אלוהים לא ישתתף בניסוי שלך. אתה יודע מה, כרגע רק התערבות אלוהית יכולה להציל אותנו." היא הפסיקה לדבר בבת אחת כאילו מצפה לדאוס אקס מכינה בכל שניה.
אחר כך נאנחה והמשיכה. "אבל התשובות לשאלות הפילוסופיות המתחכמות שלך אינן היכן שאתה מחפש אותן. אתה מחפש מתחת לפנס ובגלל נכותך הרגשית המין האנושי יחדל מלהיות. התשובות נמצאות במקומות אחרים לחלוטין"
"איפה, בבקשה ספרי לי" ממש התחננתי לפניה. קולי היה צווחני ויבבני. קול מתיילד של ילד מפונק.
"התשובות נמצאות היכן שלא תוכל להבין אותם"
"נסי אותי, אני אשתדל" וכבר נערכתי נפשית לטיעונים והסברים מפוצצי שכל"
"התשובות נמצאות באהבת אם לילדיה. באהבת גבר לאישה. בתחושת האלטרואיזם כשעושים משהו שלא על מנת לקבל תמורה. כאשר אדם מקריב את חייו למען אחרים ולא כאשר הוא נוטל את חייהם למטרותיו האגואיסטיות. הערכים שלנו נבנים כתוצאה מהדברים שוויתרנו עליהם או שעמלנו קשות להשיגם. הידע המטאפיסי שאתה כל כך חותר להשיגו אינו בר השגה באמצעות השכל. הוא אולי בר השגה, אם בכלל, באמצעות הרגש. לא ניתן לעמוד על מהות הנפש באמצעות חשיבה דידקטית ומתודית. ניתן אולי לעמוד על מהותה כאשר ילדך חולה מאוד ויש סכנה לחייו. ניתן לחוש בה כאשר חייך מגיעים לנקודה בה אתה חושב שלא תוכל לספוג יותר. באותם המשברים בהם אתה עומד לוותר או לזכות בכל הקופה, רק שם, אולי, ניתן לקבל הצצה למהות התשובות שאתה מחפש."
"דבריה הותירו אותי מרוקן וחסר אונים כבובת סמרטוטים"
"אז מה לעשות עכשיו? איך אני מפסיק את זה?" שאלתי ביאוש.
היא רכנה אלי, משחררת את חגורת הבטיחות. היא אספה אותי ברכות אל בין ידיה. חשתי בחום גופה שחדר אלי כמו נקטר אלים פלאי. פיה עטף את שפתי ולשון מדהימה פלשה למערת פי. שפתינו נצמדו כמו בהחיאה. הזמן עמד מלכת. הכוכבים קפאו במסלולם. הסיבתיות נאלמה דום ואלוהים חיכך בפדחתו. הרגשתי כמו מי שמצא את עולמו רק על מנת לאבד אותו שוב. הנחתי את ראשי על שדיה וחשתי כיצד בד חולצתה נרטב. היא העבירה יד בשערי סורקת אותו בהסח הדעת.
אלוהים, מה לעשות. להתפוצץ עכשיו או לחיות את הרגע ואז כולנו נמות. למה בכלל אני פונה אליו. מספר ההוכחות לקיומו זהה למספר ההוכחות השוללות אותו.
היא כאילו קראה את מחשבותי. "אל תעשה כלום" לחשה באוזני.
"אבל אז כולם ימותו כולל בנך חיים"
"תביט החוצה" לחשה לא מפסיקה את התחושה המדהימה של ידה הלוטפת את ראשי. הרמתי בחוסר רצון את ראשי ממקלטו הרך והחמים והבטתי החוצה. בהתחלה לא הבנתי למה היא התכוונה.לקח כמה שניות למוחי לעכל את מה שאני רואה. המטוס כמו קפא באוויר. העננים עמדו והאדמה לא נעה מתחתנו.
"מה קורה כאן" שאלתי באימה.
"הסיבתיות" ענתה.
"מה איתה ?"
"היא באה לנשוך לך בתחת"
"לא באמת, מה את חושבת שקורה כאן"
"זה פשוט." הסבירה. "זה כמו הניסוי עם החתול של שרדינגר"
"איך החתול של שרדינגר קשור לעניין?"
"אתה מכיר את התאוריה?"
"כן בטח שאני מכיר. זה ניסוי בתורת הקוונטים. שמים חתול בתוך תא אטום שבו קפסולת רעל. יורים חלקיק קוונטי לכיוון הקפסולה ויש סיכוי של חמישים אחוז שהחתול ימות וחמישים אחוז שיחיה"
"נכון! ו....." הקשתה עלי.
"ו.... מה?"
"מה מצב החתול בתוך התא לפני שפותחים אותו ?"
"לכאורה הוא נמצא במצב שהוא לא חי ולא מת. הרעיון הוא שהניסוי עצמו מכתיב את התוצאות ולכן כל מכניקת הקוונטים נשענת על תאוריה סטטיסטית"
"ומה לדעתך קורה עכשיו ?"
"את רוצה להגיד שעד שלא אקבל החלטה אנחנו נהיה במצב בניים לא לכאן ולא לכאן ? לא עץ ולא פאלי, לא אפס ולא אחת"
"לפעמים, במקרים מאוד נדירים, המטבע נוחתת על צדה ונותרת לעמוד, קפואה. לא עץ ולא פאלי" היא רכנה אלי שוב ונשקה לי כמו שלא נשקו לי מעולם.
התחלטתי דווקא לחבב את החתול הזה של שרדינגר.
באותו הרגע גם הבנתי את המטאפיסיקה.
הבנתי שהיא צדקה.
אבל מי באמת הבין את זה?
אני?!
מי זה אני ?
גוף או נפש
© כל הזכויות שמורות לרונן
