אנשים רגילים

אח שלך התחתן עם מי שהייתה המדריכה האהובה עליי בצופים.

עברו שנים מאז שהייתי ילדה קטנה בצופים והיא הייתה המדריכה הגדולה שלי, ועדיין, זה מרגיש קרוב. כמו בית שתמיד נמצא אבל יותר לא ישוב. ואולי משהו ממנו כן ישוב. משהו ממנו כן שב. המעגליות המתחברת הזאת, בתוך ירושלים. בית ספר וצופים ועצים. אנחנו אנשים רגילים, שהולכים לפעולות בצופים בעמק המצלבה, דורכים על האדמה ממנה נלקחו העצים להכנת הצלב של ישוע. אני של גיל 10 משחקת "איילה מסתובבת לאחור" בין הסלעים, תפסוני וממלאת בלונים בקמח. הכי כיף היה לבשל ולעשות שטויות. ואני זוכרת איך רותם המדריכה ביקשה לדבר איתי בסוף הפעולה ולשאול אותי אם אני כועסת עליה אחרי שכל החניכות עשו לה בלאגן. היא משום מה ניגשה דווקא אליי, ורצתה לדעת אם בנינו הכל בסדר. הבנתי שהיא הכי אוהבת אותי. ואז ידעתי שאני אוהבת אותה. מאז תמיד זכרתי שאני אוהבת אותה.

וכשהייתי בבית החמוד בקטמון של החברה מהתיכון שמתברר שעתה היא שותפה של האח הגדול שלך, גם רותם הייתה שם בתקופה שהם רק התחילו לצאת, וסיפרה לי איך הם נסעו לבית של אח שלך ובבית חלפו ליד הבית שגדלתי בו, שנמצא ליד הבית שגדלת בו אתה, והיא אמרה לאח שלך "היי, זה הבית של חניכה שלי מהצופים". הם היו סטודנטים אז. ואני ואתה היינו בצבא. או שאתה כבר השתחררת. כי אתה גדול ממני בשנה.

אנחנו אנשים רגילים בישראל. ששירתו בצבא, ונפגשו בתזמורת של העירייה. אנשים רגילים שגרו אחד ליד הבית של השנייה לאורך כל ילדותם, אנשים רגילים שהמעגלים הירושלמים שלהם נפגשים, ועכשיו האח הגדול של האחד והמדריכה האהובה של האחת התחתנו- והביאו ילד.

אנחנו שני אנשים רגילים בישראל, שנפגשו בתזמורת הנוער. על מרגלות גיא בן הנום. המקום בו נשרפו ילדים באש כקורבן לאלילים העתיקים של כנען. שני אנשים רגילים, שהביטו אחד לשני בעיניים יום אחד כשהמבטים נפגשו. כשהאחד הטה את ראשו לקומות שמתחתיו בבניין תזמורת הנוער, והאחת בדיוק עלתה במדרגות והביטה למעלה. שני אנשים רגילים שרוח אחת מדויקת כיוונה אותם להביט אחד בעיניו של השני. ולראות, עומקים של עומקים, זיכרונות וסיפורים, מבט שנילכד בתודעתי וממשיך להדהד בו גם 12 שנים לאחר מכן.

הסתכלתי בפייסבוק של המדריכה האהובה עליי, שם גם אתה הופעת בתמונות מהחתונה של האח הגדול שלך. ראיתי את החיים הרגילים, הבהירים האלה. אחרי כמה שנים, שני תארים, מעט התבשלות, זוגיות של שנים, המדריכה האהובה עליי התחתנה עם האח הגדול של אהבת חיי. עכשיו היא פסיכולוגית חינוכית. הרגשתי את התדר, הכל רגיל, נקי, פשוט, מסודר. ולפתע- זה לא הרתיע אותי. לא פחדתי יותר, מהאופל והשיממון והשיעמום של החיים השגרתיים. פתאום הייתה בזה בהירות, שהדליקה משהו בתוכי. החיים האלה שהם גם העתיד שלי. תואר שני וקריירה ונישואים וילד בזמנים הנכונים. פתאום יש בזה קסם מיוחד ומהפנט שמתקיים לא פחות מהקסם של המימדים הניסתרים שמצאתי בערבות אנגליה בטיולים הרחוקים.

 פתאום נידמה שכולנו היינו שם, גבוהים וטלפטים וטלפורטים וקריסטלים, ועכשיו אנחנו כאן- נפגשים בצופים ובתזמורת וברחובות ירושלים. העם הנבחר. בני ישראל. המולדת של ישוע. המקום בו נפתחו השערים ונעשו ניסים גלויים. המקום בו עדיין, בחדרי חדרים, נאספים המאמינים של ישוע- ויודעים שאלוהים שחצה את ים סוף ממשיך להתקיים ולהצמיח דשא על אדמה עקרה בתפילה לאלוהים.

היינו כל הזמן הזה בסך הכל שני אנשים רגילים, שנפגשו בתזמורת והתהלכו יחד ברחובות אותה השכונה בחזרה לבתים הסמוכים של כל אחד מהם. אבל אני שיוועתי ליותר מהחיים הרגילים. רציתי לדעת את הסודות והאגדות ורציתי שהקסמים יהיו אמיתיים. רציתי לדעת שאותו אלוהים שדיברתי איתו וביקשתי שיעשה נס ויאפשר לי לפגוש אותך כשאתה חוזר מבית ספר, הוא אמיתי, וקיים בדיוק כפי שמתואר בתנ"ך. ועכשיו אלוהים הזה שהוא כל כך גדול וכל כך גבוהה ובעבר היה אגדה ניסתרת ומתעתעת, הפך לחבר הכי טוב, חבר שבשגרה, והשגרה של רחובות המושבה הגרמנית בירושלים קוראים לי ומאירים אליי באהבה. יותר החיים הרגילים לא שקועים באפלה.