ידיעה
מוקדמת יכולה להיות דבר נורא.
זה התחיל בבוקר ה-1 באפריל. אירוני, במידת
מה. אני זוכרת שקמתי כהרגלי, צחצחתי שיניים, שתיתי את הקפה שלי (כפית גדושה,
סוכרזית, טיפה הל). הדברים שאנו רגילים אליהם הם אותם הדברים שמהווים את היסודות
של שלוות הנפש שלנו. בבית שררה קרירות. תיקן מת נח הפוך על גבו בחדר הרחצה. סילקתי
אותו בעזרת חתיכת נייר טואלט. ניגשתי לסלון, כדי לפנות את העיתונים וספל מלא בעיסה
שחורה (קפה לשעבר מתובל בברנדי), ורק אז הבחנתי שהכורסה החדשה שקניתי אתמול,
נעלמה. תהיתי מי גנב אותה, ולמה. הבית לא היה פרוץ – בדקתי את המנעולים, את
החלונות. דברים אחרים לא חסרו – מסך הפלזמה, למשל, המחשב הנייד שלי, אפילו תוכן
ארנקי נותר שלם, כמה שטרות ושני כרטיסי אשראי. הבטתי בעצמי בראי שניצב מול דלת
הכניסה – אלמנה בת 50, מנומשת בפנים ובכתפיים, חיוורת וחסרת ספה שעלתה 3000 שקל. שום
הסבר לא היה בנמצא.
אבל זה לא נפסק כאן.
ראיתי את השכנה שלי, גברת דהן, כשיצאתי לריצת
הבוקר שלי. היא נעה בכבדות לכיוון תיבת הדואר, כשם שעשתה אתמול באותה שעה ממש, ידה
על גבה, מה שהגיוני עבור אישה בהיריון בחודש התשיעי, אבל לא הגיוני בכלל – כי
זכרתי בבירור שאתמול היא פונתה לבית החולים בשש בערב עקב צירים. זכרתי את צפירת
האמבולנס ואיחולי השכנים העליזים והקולניים. לרגע שאלתי את עצמי האם משהו אצלי לא
בסדר.
אבל זו לא אני שלא הייתה בסדר – זה היה
העולם כולו.
לקח לי זמן מה לעלות על השינוי. אני לא
חובבת שינויים. אני מעדיפה את השיממון האפור ומעיל האבק של השגרה, של הידוע. בהרפתקה
ובחדש יש סכנה מתמדת. אבל לא יכולתי להתעלם ממה שניצב לנוכח עיניי. מצאתי את עצמי
לא ביום הנוכחי – האחד באפריל – אלא בזה שקדם לו: ה-31 למרץ. בדיקה מהירה בתאריך
הבהירה לי את זה. התאריך על הטלפון, על לוח השנה שמעל שולחן העבודה שלי, בעיתונים,
באינטרנט, הכל אישר את המסקנה המפתיעה: אני ביום האתמול.
לרגע מטורף אחד חשבתי שאולי אני במין לולאת
זמן נוסח הסרט ההוא עם ביל מאריי, "לקום אתמול בבוקר." זו הייתה קומדיה
חיננית שבה איש נרגן הופך לאיש חם ואוהב במסע ייסורים סיזיפי. אבל ה-31 במרץ לא
חזר על עצמו: תחת זאת, הוא המשיך לנוע אחורה. ונדמה היה שרק אני מודעת לכך. מה
שהפך את הכל לנורא עוד יותר. צפיתי במתרחש, המומה וחשדנית. פוליטיקאי שהפסיד
בבחירות נופף לתומכיו, חיוך בוהק ומשדר ביטחון על פניו. אסיר שזה עתה ברח מהכלא
נמצא שוב מאחורי סורג ובריח, מתכנן את מנוסתו בעזרת כפית וקוצץ ציפורניים. מטוס
שהתרסק בשדה פתוח באנגליה המריא מצרפת, שלם ומתפקד. לא היו עוד סיבה ומסובב. העולם
הגיע לנקודת היפוך משונה ובלתי אפשרית לכאורה, ונע אחורה. מסע בזמן שלא נזקק לשום
מכונה, שום ריטואל מאגי, רק ל... השד יודע מה.
בהתחלה חשבתי שאני משתגעת. שאולי חלק כלשהו
בתוכי המציא מעשייה מופרכת כדי להימלט מהכאב, מהבדידות, מהחיים עצמם. אבל בחנתי את
עצמי בקפידה, בפיכחון מלא, בכנות חסרת פשרות, ולא מצאתי שום סימן לאי שפיות או
בריחה מהמציאות. אבל לא יכולתי לחלוק את זה עם איש. לא בהתחלה. חייתי בבדידות כמעט
מוחלטת מזה 17 שנה, מאז התאלמנתי מאסף. לא נותרו לי חברים קרובים. את המעטים שהיו
לי טרם התאונה הרחקתי מעליי בעזרת אלכוהול וניתוק שיחות טלפון. לא היה לי למי
לפנות או להתייעץ. שום מדען גם לא יכול לפענח את התופעה – כיוון שמבחינת שאר
האנושות, שום דבר מזה טרם התרחש כל עיקר. איש לא ידע זאת חוץ ממני.
או שכך חשבתי.
חרטתי שריטות על גופי – ולמחרת – ולאתמול,
מדויק יותר לומר – הן נעלמו. שרפתי את הנדנדה שבחצר – ולמחרת-אתמול – היא שבה
והופיעה ללא פגע. היו דרכים להשתעשע עם ציר הזמן החדש הזה. שתיתי בקבוק שלם של
אייריש קרים, וקמתי לאתמול ללא הנגאובר ועם 40 שקלים יותר. רק הסיכה הירוקה שעל
ראשי – סיכה יפהפייה בצורת טווס שאסף נתן
לי בירח הדבש שלנו – נשארה איתי תמיד.
פרט לכך, הכל התהפך.
ואז חשבתי – כשמאסתי במשחקים הפעוטים הללו
והבנתי שכבר ארבעה חודשים זלגו אחורה והאביב התחלף בחורף – הדבר הזה מחזיר אנשים
לחיים, מה שזה לא יהיה. חזון אחרית הימים, רק ברוורס. ואז ניצני המחשבה הזו הוליכו
להחלטה להשלים עם המאורע.
ניסיתי להמשיך בחיי כאילו הכל כרגיל. היה
עליי לזכור מה אמרתי ומה עשיתי ימים ושבועות וחודשים אחורה, כדי שאנשים לא יחשדו
או יתבלבלו. אני בעצמי הייתי מועדת לבלבול. בתחילה ניסיתי לערוך רשימות לשם כך,
אבל גיליתי שהן נמחקות אוטומטית כשהשעון עובר את השעה חצות. ודבר נוסף: מה שאנשים
זוכרים שעשו וחוו שונה למדי ממה שקרה באמת. הזיכרון הוא חיה לא אמינה. ניסיתי יותר
מפעם אחת להישאר ערה כדי לחוות בזמן אמת את היום-הופך-לאתמול. אבל בפעם היחידה
שהצלחתי להישאר ערה, חוויתי התקף מיגרנה חמור כל כך שוויתרתי על כך. אין טעם להתעסק
עם הלא נודע.
גיליתי – אחרי שחלפה לה שנה תמימה (היי,
טראמפ הולך להיות מוחלף באובמה. בהחלט יש יתרון בדבר הזה) – שאני לא היחידה כפי
שחשבתי. היו עוד כמוני, אנשים שנותרו מודעים לעובדה הבלתי מוסברת הזו.
אני קוראת לנו אנומלים. פעם, מתוך הומור
שחור, קראתי לנו ריאקציונרים. אין צורך להסביר למה, נכון?
נתקלתי ערב אחד בפוסט מוזר בפייסבוק,
כשנכנסתי לשוטטות חסרת תכלית, עייפה מטלוויזיה. זו הייתה כותרתו: האם גם אתם מרגישים שהזמן שינה את מהלכו? או
שרק אני זה שמשתגע? חשתי התרגשות
מפעפעת בי. אני לא לבד. אני לא לבד! מיד ריסנתי את עצמי. אולי זה סתם מטורף שמחפש
קהל, או מישהו שנהנה לזרוק משפטים סתומים שימשכו לייקים. אחרי שנרגעתי מעט שלחתי
לו הודעה. אני גם מרגישה ככה. אשמח לדבר. אולי נשתגע יחד?
הוא ענה לי בתוך
פחות מחצי שעה. הוא היה מהדרום, חולה סרטן לשעבר שהרופאים הקציבו לו חצי שנה
לחיות. תודות לשינוי בזמן, המחלה שלו הייתה בשלבי נסיגה. אירוני, לא? התמונה שלו
הייתה של צעיר קירח עם משקפיים. התכתבנו עד שהכוכבים החווירו ופינו את מקומם לשמש.
דיברנו על מה שקרה, מה שקורה ותהיותינו ממה שעתיד לקרות. העלינו השערות, תיאוריות,
פילוסופיות שיכלו למלא את החלל הנצחי שבין כוכבי הלכת. יכול להיות שלאלוהים
נמאס לראות אותנו מחריבים את העולם הזה, אז הוא עושה איתחול, כתב לי. מצד שני, אני אתאיסט, אז קשה לי לקחת רעיון
כזה ברצינות. אבל אין ספק שזה דבר חסר תקדים. בלשון ההמעטה של המאה.
אתה חושב שזה יעצור בשלב כלשהו? כתבתי.
או שזה יימשך עד המפץ הגדול והיקום יחזור להיות בגודל של אפון?
חשבתי על שאלה קצת יותר רלוונטית למצבנו, הוא
ענה. אולי נוכל סוף סוף לזכור מה קורה בגיל שאף אחד לא זוכר – גיל הינקות. זה
יהיה כמו תמונת מראה של זקן חסר ישע. סליחה על המקאבריות.
הרעיון היה מפחיד
ומוזר מכדי שאוכל להתייחס אליו ברצינות. חוץ מזה, עד שאגיע לגיל הזה תחלופנה יותר
מארבעים שנה. חיים שלמים.
אבל תחשבי על כך – יש לנו הזדמנות שנייה
לאלף ואחד דברים, ואין תוצאות או נזקים לשום דבר שנעשה. עכשיו,
זה דבר שראוי להקדיש לו תשומת לב.
בסוף השיחה,
הצעתי שניפגש. אצבעותיי כאבו מהקלדה בלתי פוסקת, ולראשונה מזה שנים רבות ואפלות,
רציתי לראות אדם חי, לראות את שפתיו הנעות ואת עיניו הנפערות בתדהמה או בהנאה.
הייתי זקוקה לכך נואשות. האם לא כולנו?
אבל המפגש הראשון והאחרון בינינו היה הרה
אסון. נדברנו להיפגש בבית קפה קטן ופינתי. התלבשתי היטב, אפילו הזלפתי על עצמי קצת
בושם וקיצצתי את שערי המתארך. לא שהיו לי כוונות רומנטיות לגביו, אבל לא רציתי
להיראות כמו מה שהייתי באמת – זקנה מסוגרת שמבלה זמן רב מדי עם המחשבות שלה. התיישבתי
בשולחן ליד החלון, הזמנתי אספרסו, ואז ראיתי אותו – צעיר, קירח, רזה להחריד וחיוור
למדי. ואז זה קרה.
למדתי שיעור אחד: כששני אנומלים נפגשים
פיזית, אחד מהם יסבול מהיפוך זמנים קטסטרופלי. האיש הזה, שרק החל להחלים מהסרטן
שכנראה היה הורג אותו, הזדקן לנגד עיניי במהירות שיא; 50 שנה חלפו בפחות מדקה. הוא
הפך מגבר בן 30 לקשיש כפוף, מקומט, עם פה נטול שיניים ו-ורידים בולטים ועור מכוסה
כתמים. עיניו היו רחבות, מבוהלות. פיו התיז רוק. זה היה כמו לצפות בסרט שלם
בפאסט-פורוורד. הוא נפל ארצה, מחרחר, מתעוות, ואני זינקתי מכסאי, מבועתת לא פחות
ממנו. הזמינו אמבולנס, אבל אני ידעתי כבר שזה אבוד. הוא מת תוך זמן קצר. נמלטתי
משם לפני שמישהו יוכל לקשר אותי עם האירוע. ציפיתי כל הזמן למשטרה שתבוא לנקוש על
דלתי, או איזו סוכנות ממשלתית שתבוא לקחת אותי למתקן סודי, תת קרקעי. כשקמתי למחרת
בבוקר ציפיתי לראות ידיעה בעיתון: איש הפך לקשיש מהר וחיש, עד שקלטתי שזה
היה, ובכן, רכוש העתיד.
אני לא בטוחה עד כמה הסתגלתי למצב החדש הזה.
חיפשתי אותו שוב בפייסבוק, כדי לוודא שהוא
חי וקיים וכדי להזהיר אותו, אבל אז גיליתי עובדה חדשה ומבהילה לא פחות: הוא נמחק
לחלוטין. הפרופיל שלו לא היה קיים. חיפשתי אותו בגוגל, ברשומות בתי החולים ששהה
בהם, אפילו העזתי להתקשר למשפחה שלו בתואנה כלשהי. אבל הוא היה כלא היה. האתמול לא
החזיר אותו. שקעתי באימה למשך שעות אחדות.
מאז לא ניסיתי יותר לפגוש את בני מיני.
מצאתי עוד כמה כאלה – הוא לא היה היחיד, מסתבר – אבל דיברנו רק בטלפון או בצ'טים.
זה היה בטוח יותר. בשלב כלשהו ויתרתי על השיחות הללו – שנטו להפוך לכפייתיות,
בכייניות, מנותקות מהמציאות או שלושתן גם יחד. איבדתי את הנחמה המזערית שחבר לצרה
יכול היה להציע. והיה בי גם פחד עמוק שהיפוך הזמנים, כפי שקראתי לו, עלול לקרות
בכל זאת כששני אנומלים מדברים זה עם זה, אפילו אם הם במרחק נסיעת רכבת.
לפרקים הייתי שוקעת בדיכאון ממחשבות על חוסר
התכלית שבקיומי הנוכחי – הרי אינני יכולה עוד להשפיע על דבר, או לשנות חיי אחרים
(למרות שחיי בקו הזמן ההפוך היו זהים מבחינה זו): החיים גם כך מוליכים אותנו לסוף
ידוע מראש, אבל כאן החטא מכה על פשע – סוף ידוע מראש בתהליך ידוע מראש. מכה כפולה.
עם ההתרגלות למצב החדש (זה לוקח זמן. בעצם,
זה מחזיר זמן. לומדים הרבה משחקי מילים), התחלתי למצוא בו יתרונות. אחרי
הכל, הלכתי ונהייתי צעירה יותר. שערותיי הלבנות נעלמו מבלי שהיה עליי לבזבז כסף על
צבע ותור למספרה. הקמטים על פניי הוחלפו בעור חלק יותר. המינוס בבנק השתפר. יכולתי
לעשות דברים מבלי לשאת באחריות, מה שגרם לי להרגיש צעירה יותר, פראית יותר. שמעתי
על אנומלים שפרצו לבתי עשירים, או גנבו ניידות משטרה, או צעדו עירומים ברחובות,
בידיעה שלא יהיה שום עונש ושום זיכרון של המעשה. כמה מהם התאבדו. אולי חייהם היו
ממילא מחורבנים, ואולי לא יכלו לשאת עוד את השינוי הזה. חשבתי בזמנו שזה חסר טעם,
כי הם ממילא יחזרו לחיים, אבל הנה עובדה מעניינת: כשאנומל מת, הוא לא חוזר. תהיתי
איך זה ישפיע על בני משפחה ואנשים שהכירו אותו – חברים, קולגות, מכרים – אבל לא
הייתה לכך תשובה ברורה. אנשים זוכרים אותם באופן מעורפל, לא כאדם שהיה נוכח בחייהם
אלא כאדם שאולי ראו פעם, בתחנת אוטובוס או על מודעת נעדרים בעיתון. היו גם כאלה
שהתנסו בדברים אפלים יותר כגון אונס ורצח. אני לא הגעתי לקיצוניות שכזו. תחת זאת,
התחלתי לחשוב על כך שאני עשויה לפגוש שוב את אסף.
נפגשנו לפני 24 שנים (כלומר, 24 שנים מאז שההיפוך התחיל. קצת בעייתי לעקוב,
אני יודעת). פתחתי דלת מספרה על הפנים שלו, ושברתי לו את האף. לא בכוונה, כמובן.
זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו. רומנטי, לא?
לקחתי אותו לבית חולים, כולי התנצלויות
נבוכות ורגשי אשם, והוא צחק ואמר שבדרך כלל צריך להכיר מישהו כדי לרצות לפצוע אותו.
הזמנתי אותו לקפה בקפיטריה של בית החולים לאחר שטיפלו בו. התעקשתי לשלם, והוא
התעקש בחזרה. התווכחנו כמו זוג נשוי. מצא חן בעיניי שהוא כזה קליל וחיובי. הוא
סיפר לי שניצל מכדור תועה כשהיה בצבא, ומאז הוא לא לוקח שום דבר ברצינות רבה מדי.
היה לו שיער שחור, מתולתל. ועיניים בורקות וחומות. וידיים ארוכות ועדינות, ידי אמן
או מוזיקאי. הוא לא היה אף אחד משניהם, אבל בעיניי הוא יכול היה להיות כל מה שרצה.
עד שהקפה הפך לעיסה חומה ושרידי הכריך השאירו פירורים על השולחן, כבר נישקתי אותו.
"רק לא על האף," אמר בחיוך.
שכבתי איתו תוך שבוע. עברתי לגור איתו תוך 4
חודשים. החלפנו טבעות ונדרים (טקס אזרחי, קפריסין היפה) תוך חצי שנה. קברתי אותו
אחרי 7 שנים.
וזה היה מוות כל כך, כל כך מטופש. משפיל,
סתמי, אקראי. הוא נדרס בידי משאית כשיצא בבוקר לאסוף את העיתון. מחלק העיתונים
השליך את העיתון היומי על הכביש, רשלן או אחד שלא יודע לכוון. נהג המשאית היה
שיכור ואחרי 17 שעות ברציפות מאחורי ההגה, כך עלה מדו"ח המשטרה. ובזאת תמו
שבע השנים הטובות היחידות של חיי. פיקניקים בחיק הטבע, בקרים עם ריח משכר של עור
חם וקפה רותח, צמד המילים הכל כך פשוט ומנחם, "אני בבית", ארוחות
מאולתרות מגבינה ושרידי קרקרים, יין וסלואו במטבח, דיונים על רוקנרול לעומת ג'ז,
ניסויים במריחואנה ובתנוחות מין ששאלנו מסרטים כחולים, ובעיקר, בעיקר, בתחושה
שעכשיו זה "אנחנו", כאילו הפכנו ליצור אחר מרגע שהכרנו באהבה שלנו זה
כלפי זו. לא היה כמעט לילה שבו לא ישנו חבוקים. הריבים שלנו היו מעטים ונגמרו בדרך
כלל בערבו של אותו היום. הייתה לנו שפה פרטית משלנו, בדיחות פרטיות, קיצורי מילים
שרק אנחנו הבנו. ואת כל זה הרס נהג אידיוט ומנוול.
השנים חלפו – אוחזרו, אפשר לומר – ואני
הלכתי ונהייתי צעירה יותר. צפיתי באפנות, סרטים, תהליכים מדיניים, מפולות כלכליות,
נבלעים באין. ההסטוריה נופלת. תהיתי שוב מתי כל זה יעצור. אם בכלל. האם בשלב השיא
של האימפריה הרומאית? תקופת הקרו-מניון? או שמא הדינוזאורים יחזרו למשול בפלנטה?
מדע בדיוני, מן הסתם, אבל אלה היו תהיות פילוסופיות שוליות. מה שבאמת חיכיתי לו –
ייחלתי לו – בקוצר רוח בל יתואר, הוא אסף. היום שבו אראה אותו שוב, צעיר ותוסס,
בריא, שלם, חי.
חיכיתי 17 שנים, וכמו כל המתנה, זה היה
מייסר. נאלצתי להעסיק את עצמי בכל הבא ליד – עבודה, סרטים, הדבר הזה שאנשים קוראים
לו חיים נורמליים, ואני קראתי לו שבעת מדורי גיהינום. חלמתי עליו כמעט כל לילה.
נתקפתי תחושת אופוריה כשהשנים הלכו והתקצרו, הלכו והתקרבו ליום המיוחל.
אבל קודם היה עליי להתמודד עם יום אחר, קשה
הרבה יותר.
יום הלוויה היה מוזר. כולם לבשו שחורים. גם
אני – לא רציתי לחרוג מהכלל, והשמלה התאימה לגזרתי החדשה-ישנה. דמעות זלגו על לחיי
ונספגו בגשם, אבל היו אלה דמעות של אושר, לא של עצב. כולם ודאי תהו למה אני מחייכת
כך. הייתי בת 33, שערי אדום בוהק, עתידי-עברי לפניי. לא רציתי לחשוב על כך שיהיו
לנו רק שבע שנים יחד. אפילו חשבתי שאוכל לפגוש אותו שוב, לפני היום בו שברתי את
אפו. הוא כמובן לא יכיר אותי ולא יזכור אותי, אבל... מי יודע? אם המתים חוזרים לחיים,
לא קשה להאמין בניסים ונפלאות. והייתי אופטימית מכדי לחשוב על תלאות ונסיונות.
ספגתי כבר מספיק מאלו. הזמן משתנה, והחיים משתנים איתם. נכון?
קמתי בבוקר. אתמול בבוקר. השמש זרחה מבעד
לתריס הוונציאני. המיטה הייתה ריקה. אבל ראיתי את טביעת גופו במזרון השקוע קלות,
תלתל שחור שנשמט על הכרית – הוא החל להקריח זמן מה לפני מותו, מה שגרם לי להקניט
אותו בחביבות. הוא היה כאן. לא בקבר, עטוף בתכריכים. הוא חזר אליי. הבטתי סביב
בזהירות, חוקרת את חדר השינה. זיהיתי מיד את הבית הישן שלנו, אותו נטשתי חודש לאחר
מותו. הרחתי את ריחו ושאפתי אותו לתוכי. זה היה כמו אורגזמה לנחיריים. שמעתי קולות
של קומקום רותח וכפית הנוקשת בספל. הוא תמיד אהב לקום מוקדם, בעוד שאני קיללתי את
השעון המעורר ואת מי שהמציא את הדבר הנורא הזה שנקרא לקום לעבודה. הפעם אמנע ממנו
לצאת החוצה ולפגוש את המוות המחכה לו. אבל גם אם לא, אין זה משנה. כל האתמולים
מחכים לנו.
לפתע אחזה בי חרדה עמוקה, כאילו בטני הפכה
לקרח וכיווצה את בני מיעיי. הציפייה העזה, הנואשת לראות אותו שוב הייתה חלום פראי,
מטורף. חשתי סחרחורת שהפכה את החדר עליונים ותחתונים. לא יכולתי לעמוד במתח, לבי
הלם והלם כאילו אני נופלת מגובה רב. הבית נהיה מחניק פתאום, כל הריחות והצלילים
כבדים מדי, קרובים מדי. הייתי חייבת לצאת לשאוף אוויר.
חטפתי חלוק ויצאתי חרש מהדלת האחורית. לא
יכולתי עדיין להתמודד עם מראהו, אף שאלוהים עדי שרציתי בזאת בכל מאודי – דמיינתי
בשנים שאוחזרו לפרטי פרטים איך אני מטפסת עליו, גוררת אותו למיטה, מחבקת אותו מבלי
להרפות עד שהיום יתחלף בלילה ושנינו נהיה סחוטים מכדי לזוז. לא נתתי את הדעת למה
שסביבי. השמש אך זה פקחה את עינה, שוטפת את האופק בסגול-אדום. בנייני התאומים עוד
עמדו על תילם. שר הטבעות טרם ריסק את הקופות והביא מיליוני גיקים לאקסטזה. בשביל
חיבור לאינטרנט היית צריך קו טלפון פנוי. סדאם חוסיין עדיין רדה בבני עמו
המדוכאים. אנשים עדיין קנו דיסקים. וחשוב מכל – אהובי עדיין חי, במרחק צעדים
ספורים ממני. גופי היה מלא מדי תחושות מבלבלות.
רגלי
היחפה נתקלה בדבר מה מרשרש. זה היה העיתון. מסתבר שנדדתי לכביש בעודי שקועה
בניסיון להכניס סדר במחשבותיי, שטופה באור השחר העמום. רכנתי להרים אותו – אין טעם
לתת לו למות פעמיים – ולא שמתי לב לקול הרעם שדהר לעברי. לא שמעתי את חריקת
הגלגלים, לא את נהמת המנוע הכבדה, לא את צעקתו של עובר אורח משכים-קום, רק ידי
טיפסה אל ראשי בהיסח הדעת בעודי אוחזת בעיתון, תוהה להיכן נעלמה סיכת הטווס
הירוקה-
