יוליקה

יוליקה/ אגי רגנר

פינדורי PINDURI (בהונגרית-זעיר) "הבית עלי בשעמום" אך לפני שהספיק להוציא את היללה המזלזלת שלו אמי  ליטפה אותו ברוך ואמרה לו –"תכיר ,זאת אגנס."

שקט מתוח שרר בחדר הקטן ,פינדורי שלף לרגע את ציפורניו אך החזיר אותם מיד כששמע  אותה אומרת:

"מהיום אנחנו מאוד אוהבים אותה, היא התינוקת היקרה שלי".

החתול הלבן שנבחר כנסיך בין כל החתולים שהסתובבו בחצר הבין שמהיום יש לו מתחרה ראויה לשמה  ולעת עתה כדאי לו לסגת ולהתנהג כאילו שהוא אוהב אותה.

באותם ימים ,פינדורי היה חתול זכר צעיר שחצן ומלך החתולים בחצר שלנו והנסיך של אמי... ואני הנסיכה החדשה.

מלבד חתולים ,אליזבטה אהבה ציפורים, פרפרים,  סוסים, פרות, קיפודים, בקיצור אהבה חיות. היא תמיד אמרה שחיות יותר אנושיות מאנשים.

"את יודעת, יש המון אנשים רעים בעולם הזה ,תיזהרי מאנשים ....

אני זוכרת את החיוך הכואב  שלה בזמן שדמעה מתגלגלת בזווית העיניים. ואני ידעתי שהיא נזכרת בשמם של שורות אנשים ערומים בקור ובסלקציה....

וביד רועדת מעט  היא מלטפת את שערי החום ואת שערו הלבן של פינדורי.

באותם ימים המלך של החתולים התחיל לאהוב  גם אותי. 

אבי שידע את חולשת אמי הופיע  באחד מימי הסתיו הקרירים  עם קופסת קרטון  ובה תשעה אפרוחים קטנים.  

"מצאתי אותם  בשוק בפינה של הזבל. הלכתי בעקבות הציוצים. חשבתי ש...." הוא לא הספיק לסיים את המשפט אמי קפצה ממקומה  ולקחה את הקופסה מידיו ורצה למחסן שבחצר.

"כאן, כאן אני אסדר לכם מקום," דיברה אליהם כאילו הם מבינים. פוררה להם  לחם ביתי יבש, שמה לידם צלוחית מים  וריפדה את הקופסה בסמרטוטים יבשים רכים.

וכך התחילה אצלה אהבה חדשה.

האפרוחים גדלו במהרה לפרגיות צעירות. הן אכלו פירורי ביצים קשות ,חיטה ,ושאריות אוכל מהצלחות שלנו. הן היו חלק מהנוף של החצר ורצו בין החתולים כחלק אינטגרלי מהם חוץ מאחת שתמיד הגיעה עד  לדלת של המטבח.

אמי ישבה על המדרגות והאכילה אותה מידה וכהרגלה ,המועדפת קיבלה שם: יוליקה (JULIKA). יוליקה נהייתה הליבלינג (אהובה) שלה והיא שמנה יותר משאר התרנגולות.

חורף קשה עבר עלינו באותה שנה ,אמי בקושי מצאה איזה אווז ראוי לאכילה בשוק  של סטמר (SZATMAR) וכשהגיע האביב ונגמרה עונת האווזים המקום  נשאר שומם וללא שום אפשרות להשיג איזו תרנגולת לשבת.

על לוח השנה נכתב 1960 ,באותם זמנים בעיר שלנו בצפון רומניה לא הכירו עדיין בשר אחר או את העוף הקפוא.

בזמנים רגילים כל שבוע הלכה אמי לשוק ,קנתה תרנגולת שמנה עד כמה שאפשר ,ביום חמישי לקחה  אותה  בכאב-לב רב ,אך בדלית  ברירה  למשחטה לשוחט שלנו בעיר.

וביום שישי משעות הבוקר בישלה לנו מטעמים נפלאים .אבא שלי תמיד התפעל שמעוף אחד היא מצליחה לעשות גם קציצות גם כרוב ממולא ,מרק וצלי.

"את שדה משחת" הוא היה אומר וצוחק.

היא לא אהבה את הבדיחה הזאת.

באביב המסוים הזה השוק שלנו היה ריק מתרנגולות. "לא שרדו את החורף," אמרו הכפריות.

יוליקה ושמונה התרנגולות שלנו עברו את החורף  בזכות אמי שדאגה להן לחימום ולאוכל בשפע.

אליזבטה התחילה לבשל פטריות בכול הצורות כתחליף לבשר  ותפוחי אדמה וכל מיני המצאות אחרות עד שלאבא שלי נמאס והוא החליט שאין מנוס והגיע תורן של התרנגולות מהחצר שלנו....

אמי התחננה ,בכתה אך שום דבר לא עזר ,אבא עמד על שלו:

"זה הגורל שלהן, למה נתנו להן אוכל? זה הייעוד שלהן!" הוא אמר ובעצמו תפס אחת ולקח אותה לשוחט.

אמי הבינה שאין ברירה  והשלימה עם המצב אך ביקשה שלא ייקח את יוליקה! בהתחלה הוא הסכים. היא המשיכה לשבת על המדרגה העליונה של המטבח והאכילה את הליבלינג ביד אחת ובשנייה ליטפה את פינדורי ,ובמבט עיניה החומות היפות שמרה עלי בזמן שאני משתוללת בגינה.

ואז יום אחד כשהגיע סופן של כל התרנגולות אבא הודיע לאמי שאין ברירה והוא יצטרך לקחת גם את יוליקה לשוחט.

הייתי אז אולי בת שמונה והתפלאתי שאימא לא מתנגדת ולא אומרת כלום ,הרי היא אהבה את יוליקה מאוד.

לאחר זמן מה אבי נכנס לבית בלי התרנגולת.

"איפה היא? אני לא מוצא אותה."

"אני לא יודעת ,היא צריכה להיות במחסן" היא ענתה ברוגע.

הוא הלך שוב לחפש וחזר בידיים ריקות. הוא הבין וגם אני שאמי מסתירה אותה אבל כשהוא הפציר בה היא הכחישה מכול וכול. למזלה היא מצאה באותו שבוע תרנגולת בשוק וגם בשבועות הבאים אך אבי  לא הרפה ובכול פעם ביקש שהיא תוציא את התרנגולת מהמחבוא. אני כן התחלתי להאמין שהתרנגולת באמת ברחה כפי שאימא טענה עד שיום אחד שמענו קרקור של תרנגולת מעליית הגג.

ובסוף אותו שבוע זה היה הסוף של יוליקה.

ביום שישי בערב ישבנו שלושתנו עצובים ליד השולחן.

מהצלחות שלנו המרק מעלה אדים בניחוח עוף.

אמי מכריזה שהיא לא מסוגלת לאכול את יוליקה. היא ישבה ליד השולחן בזרועות  שמוטות ,עיניים מושפלות ושנאה בלב.

פינדורי מלקק בשקט בלשונו המחוספסת את אצבעות רגליה של אליזבטה שמבצבצות מהכפכף הביתי שלה.

אבא מרים את הכף ומתחיל לשתות את המרק בהפגנתיות יתרה ואני מפוררת את הבשר הרך של הכנפיים ומסתכלת בדמעות בעיניים על העצמות הדקות של יוליקה ולא רוצה להאמין  שזה סופי.