מפני שלא נוכל להשתחרר

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נוּכַל לְהִשְׁתַּחְרֵר 

*

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נוּכַל לְהִשְׁתַּחְרֵר.

שָׁם נִבְקְעָה הַתִּקְרָה וְאֵין לָנוּ מַעֲבָר דַּרְכָּהּ.

אָסוּר. אָסוּר לָנוּ אֲהוּבִי לַחְשֹׁב שֶׁמָּא

חָשַׁבְנוּ שֶׁהָאוֹר מֵרָחוֹק מֵצִיץ אֵלֵינו, קוֹרֵץ לְבוֹאֵנוּ.

מוּטָב כָּאן כְּלוּאִים אֲבָל נָחִים

וְעוֹד: מוּטָב לֹא לְהַבִּיט.

שְׁכַח מִי אֲתָה וּמִי אֲנִי וּבִנְשִׁימָתְךָ  

הָפַח חַיִּים בְּרוּחַ רָפָה.

אַל חֲשָׁשׁ: מְאוּמָה. לֹא עָלֵינוּ הָעֵינַיִּים: אֵין עֵינַיִּים.

לוּ יָכֹלְתִי הָיִיתִי קוֹבַעַת אוֹתָן

לְמַעַנְךָ, לְמַעַן חִפּוּשֶׂיךָ

אֲבָל הַיּוֹם נִגְמַר וְהַמָּחָר נֶחְנַק בְּתוֹךְ הָרֶחֶם

וְאֵין עֻבָּר חָדָשׁ מִלְבַד בִּנְשִׁימוֹתֵינוּ.

יֵשׁ רַק מַבָּט עִוֵּר

אַךְ הוּא בְּלֹא אֵיבָר.

עַל הַמִּצְפֶּה נִצָּב קֹטֶן שֶׁל שָׁד

וּמוֹעֵד לִצְדָדִים, נִגְזָר

וְאֵיכֻיוֹת קוֹפְצוֹת מִמַּעְגַל הַקֶּסָם

מְיֹאָשוֹת לְגַמְרֵי, לַחֲלוּטִין, לָעַד:

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נוּכַל לְהִשְׁתַּחְרֵר.

*

רבקה ירון / ירושלים, 1985.

---