איך מתתי

אתמול מתתי שוב.

הפעם השנייה בחיי שמתתי.

הכאב היה כואב מנשוא.

הסבל היה בלתי נסבל.

אבל שוב אני פה,כדי לספר לכם איך מתתי.

זה היה לאט לאט,גיד אחר גיד ונים אחר נים.

תלשו לי נוצה נוצה מהכנפיים,בכך שלקחו לי את חירותי.

קרעו לי את הלשון ממקומה,בכך שלקחו יי את המילים מהפה.

שברו לי את פרקי האצבעות,בכך שלקחו לי את חוש המגע.

תפרו את עיני,בכך לקחו ממני את הזכות לבכות.

אבל הכי כואב,הייתה הסכין בלב שתקעת לי,

וסובבת עד שחדלתי לדמם.

עד שחדלת לראות יסוריים,

עד שיצאת מבועת האדישות שלך.

ובכית.

בכית על כך

שלא אוכל לעוף אליך יותר לחבק אותך שתיהיה בודד.

שלא אוכל לאמר לך כמה אני אוהבת אותך שתיהיה עצוב.

שלא אוכל לגעת בשיערך,בפנייך,בשפתותייך ולהעביר אלייך גליחום ואהבה ברגעי יאוש.

שלא אוכל לבכות,על זה שעזבת,והותרת אותי פה לבדי.

ורק הלכת,בלי להביט לאחור