האישה והמלאך

האישה  והמלאך

כול לילה כול הלילה
בוכה האישה
דמעות על גבי דמעות זולגות
והכרית  מרגישה המצוקה
הדמעות נוגעות בה, והאנחות מרגשות אותה
היא כואבת את כאבה.
בא מלאך ובקול רך אמר לה:
מה לך אישה, למה תבכי ועל מה
האם על שמש ששקעה והשאירה עלטה-
הרי מחר שוב תזרח החמה
ותאיר את העולם.
שמא על הירח שאת הלילה לא האיר,
רק ענן אותו הסתיר,,
מבטיח שמחר את הלילה יבהיר.
אולי על פרח שקמל
או על פרפר שאיבד כנף.
או  על ילד שלא נרדם

שמא על ישיש בודד בעולם?.
רכן אליה המלאך וסוד לחש לאוזנה
הביטה האישה על המלאך
ניגבה הדמעה  ולחשה לו -תודה.
נעלם המלאך והאישה נרדמה
וחיוך זהר על פניה