"גלית שכולה איוולת"
"מה זה הלחץ הזה?" שאלתי את עצמי. מצאתי את עצמי שואל שוב ושוב את אותה שאלה, מידי בוקר.
האם כל זה משעמום? משגרת יומי? או שאולי הגעתי לפרק בחיים שהשאלה הזו מתבקשת כחלק אינטגראלי ובלתי נפרד?
יכול להיות שאני צריך ריגושים? הרפתקה? אולי אני צריך קשר רציני?
פתחתי את עיניי,ראיתי את חדרי כמו בכל יום רגיל,לא משהו מיוחד.החיים בתוך שבלונה, העקביות,הסדר המופתי.החיים בצל חוקים שאר נטמעו בי, תודות להוריי.כנראה שהייתי עסוק יותר מידי ביופי ובסדר.
כנראה שחיפשתי הרמוניה,זהות וחפיפה מסוימת . הכול יהיה לפי השעון כמו שצריך, מדויק.
אני במקום לא מוכר לי, אני לא רגיל למציאות החדשה,כעצם זר.תעלומה בשבילי.
בימים האחרונים השאלות האלו מוציאות אותי משלוותי,בד"כ אני פותר לבד את בעיותיי.
הבעיות שלי הם רק שלי,קל וחומר מסקנותיי.
"די, הגיע יום חדש,בוקר נפלא.חוויות חדשות" אמרתי, מנסה לשכנע את עצמי לקום מהעצלות שאחזה בי, "זה לא מתאים לי" המשכתי והוספתי.
בשגרה מופתית ניגשתי למקלחת,התרעננתי.ניקיתי מעליי את רגשות ההתעוררות המלוות אותי מידי בוקר."אך אין כמו התחדשות,לידה מחדש,טוהר,נקי מהכול" יצאתי מסופק חשבתי לעצמי.
אכלתי את ארוחת הבוקר הקבועה בדיוק ב8:10,מקושקשת עם ירקות כמובן הלחם המלא וכוס של תפוזים טבעי אשר אני סוחט מידי ערב.כשסיימתי, לקחתי חולצה ומכנסיים מהארון.אשר כל פעם כשאני פותח אני מתפעל מחדש. על הסדר,על הקיפולים המדוקדקים כאילו הרגע יצאו מחנות ההלבשה.
נעלתי נעליי ונגשתי לכיוון היציאה. כמובן שלא חציתי את קו הדלת ללא סריקה של הבית,לראות שהכול מסודר הכול במקום. אם אין איזה ולו גרגרי אבק במסגרות התמונות.
אני חובב אומנות על סוגי האומנות. על קירות ביתי מצויים יצירות של קרוואגו' ,דלאקרואה ואפילו זכיתי ביצירה של גוגן (לא שאני ממעיט ביצירות האחרות).חייתי טוב,חומריות זו המילה השנייה שלי.היה לי הכול מהכול, מיטב המוצרים והמותגים. אני בחור מטופח.כמוני נראה ביתי.
הייתי חייב להיראות מליון דולר וכיאה למישהו רווק וצעיר בעל דירת פנטאווז ברשותו, בשכונה יוקרתית בצפון ת"א. הרבה קינאו בי,על מה שהגעתי,על מה שיש לי,על המוניטין שרכשתי בגיל כה צעיר ושלא לדבר על עושרי.הרבה ישמחו לאידי, ברגע שזה יקרה.ואני בספק אם זה יקרה.
מה שבטוח הסיבה היחידה שאני ארד מנכסיי היא תהיה אך ורק בגללי.
הפעלתי את האזעקה,שמעתי את צליל הנעילה וירדתי במעלית.
"אך איך שאני אוהב את הרכב הזה",פורשה קאררה,ג'י טי, כסופה.כמה שהרכב הזה דומה לי.
הגעתי למסקנה שיש לנו הרבה במשותף.שנינו בעלי סטייל.העולם עוצר כשאנחנו דוהרים. הכול הולך אצלנו חלק כל הילוך אצלי מהלך,כל טור אצלו אצלי ההצלחה. שנינו מגיעים לטופ, מוציאים את המקסימום.
הנעתי והמשכתי לבורסת ת"א. לעוד יום שבו מישהו ייפול ואחרים יחגגו. כאן אנשים איבדו צלם אנוש,ירמסו אחרים בלי מחשבה שנייה, אח"כ ינסו להוציא אותך אשם ויטיפו בך שהכרת את הסיכונים.יגידו לך תבחר לך מקצוע אחר,כאן אין חברים.
בדיוק כשעברתי את מחלף קק"ל זה הכה בי.
סוגיית הבוקר שבה וחזרה ואיתם השאלות.לא די בכך, הרגשתי שאין לי שליטה. זיעה קרה וצמרמורת עברו בי, דפיקות הלב נעשו מהירות,ראיתי תמונות רצות לי,פלאשבקים מהחיים,כמו גלגל בסרט נע.
ידי רעדו,הרגשתי חולשה, עד כדי כך שההגה נעשה כבד וקשה,כאילו העלה חלודה.
סחרחורת וכאבי ראש, קשה היה לי לנשום.
עצרתי על מזלג הכביש,יצאתי והסדרתי את נשימותיי. התחלתי לדבר לעצמי,בדיוק כמו שאני מדבר אל ילד."מה לעזאזל קורה לי?" די תתחיל להתאפס על עצמך! קח שליטה!
ואז אז זה קרה...
החלטתי לשגרה היום אני לא חוזר!
נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון דרום.דבר שבדיעבד שינה לי את החיים. נסעתי ולא עצרתי.
לא ידעתי לאן גם לא שאלתי לאן ,משום מה השאלה לא הטרידה אותי.
אמרתי אני נוסע עד שיימאס לי.הייתה לי את ההרגשה שמשהו טוב הולך לקרות ,והאמת צדקתי.
כל הנסיעה הייתי שליו,שלם עם עצמי. הרגשתי בטוח,כאילו הטפיל לא היה.
זו הייתה הצרחה שלי כנראה,הוצאתי את הפורקן. הקאתי את הלחץ הזה.
אני בשלי, נוסע עד שהרכב יתפוצץ או העולם,רק כך יעצרו אותי. בזמן הזה היו לי את כל התשובות לשאלות. שום דבר לא הטריד אותי. תהיתי אם זה ימשיך או שזו רק אשליית הנסיעה?
החלטתי לעצור לבדוק את הנושא.עצרתי במן תצפית. נוף מרהיב התמקם מולי,זו הייתה שפלת הערבה.
לא שמתי לב ואני כבר בירידות סדום.
המשכתי להיות נינוח, בטוח ושלם. חשבתי להמשיך בנסיעה
"מה בחור בודד שכמוך עושה כאן"?לפתע נשמעה שאלה לידי.
מה ? מי? שאלות של מאית השנייה שנשארות רק איתך. כנראה שהייתי בעולם שלי אותו זמן כי חלפו כמה שניות עד הגבתי.
"נעים מאוד, אני גלית. מה שמו של הבחור המעניין?"הוסיפה לשאול.
קולה היה רגוע ומרגיע,ומהמשפטים הראשונים הבנת מי הוא האדם שעומד מולך.
היה בה משהו מיוחד,תמימות שמשולבת בשובבות. אדם סמכותי יודע מה הוא רוצה שאינו משאיר אותך בשאלות וספקות אך מצד שני מסתורית שמשאירה אותך בהלם.
גלית היא בחורה יפה,יפה ביותר.שיער אדמוני עד הכתפיים. גובהה היה כ1.70 של יופי מושלם,עמידתה הייתה אצילית, תנועותיה היו חלקות ומהירות , כאילו באה להגיד משהו. חיטוביה היו מושלמים, גופה הארוך השתרך עד השמיים. עורה הבריק נראה רך ונעים. אין ספק שהיא בחורה מטופחת.
ריחה נעים וטבעי,נטול בשמים למיניהם.כמו שהיא הייתה, זו אני,וקבלו אותי כך!אין כאן שום הצגה,אין יומרנות,אני האמיתית.
עיניה המדהימות נצצו כאגלי טל בבוקר. כל מבט שלה היה כסיפור, תיאורים שיכולים להיכתב על גביי דפים ארוכים.
הרגשתי מן זרם חשמלי בגופי, כאילו שנינו קוטביים,נוגדים אחד את השני.ההיפך הגמור ממני,היא האדם המושלם. הרגשתי חולשה לידה.הפכתי לשקוף,חלוש,איבדתי את חוט המחשבה.הייתי כחסר אונים, כחומר ביד היוצר. אין בידי את הכוח והרצון להגיב מולה.אך עדיין לא הרגשתי את הצורך- היא עדיין שידרה חמימות, זו דרכה,זה טבעה.
האם הפגישה הזו גימדה אותי? האם הבנתי שאני עד כדי כך גרוע? לפתע השאלות הופנו לאישיותי.
גיליתי את החסרונות שלי...
"יצאתי לשאוף אוויר" עניתי במבוכה. והישרתי את מבטי עליה. "בד"כ שואפים אוויר במרפסות בתים,הלכת די רחוק,הייתי אומרת".ענתה בביטחון מלא.
"כל אחד והשאיפות שלו,חחח" אמרתי וצחקקתי לעצמי. לפתע היא נגשה אליי,לחשה משהו לאוזני. אנרגיה מילאה את גופי,עד היום איני יכול לתאר במילים.הפניתי מבטי מעלה כמחפש תשובה, כמהרהר.עננים חלפו להם באיטיות, הם היו חלק מהנוף המרהיב. כולנו היינו חלק מהנוף.
"שמי ד"א שח.." הבנתי שאני מדבר אל עצמי. היא לא הייתה שם. חיפשתי ולמרות מאמציי לא היה שום סימן לגלית. נשארתי בהלם גמור. לא ידעתי איך להגיב.
האם כל זה אשליה?הזיה? זה היה כ"כ אמיתי!
קמתי בבוקר, אין שום שאלות שעומדות בפרק.
אני פסיכולוג,ללא דירת פאר,יצירות אינן מקשטות את דירתי.מותגים לא ממלאים את ארוני.
אני נמצא בדירה ברעננה.
אבל עדיין מהרהר על גלית. מי היא? מה היא? האם היא התרופה שלי? ההארה שלי?התיקון שלי?
"גלית שכולה איוולת", אני אומר לעצמי,כל בוקר מחדש...
את התשובות אני אשאיר לכם.
