לצדו

תמיד הייתי לידו,
גם במסעות קשים.
כשטיפסנו על הרי הטרשים-
אספתי דמו.
ליד ידידיו המתים-
אספתי דמעותיו.
לא נתתי לו ליפול,
לא לימין,ולא לשמאל.
שמרתי שילך-
רק בדרך הישרה.
אבל אני לו כמו לא הייתי קיימת.
הלך לאחרת,
לכל מי שראה.
ואני-ליבי פצוע ומדמם.
בוכה ומייבב,
אך את דמי שלי-
לא יאסוף,
דמעותיי-
נשארו על אם הדרך.

חיכיתי לו תמיד,
הייתי לידו עד אין סוף.
כשעזב-
ורציתי ללכת אחריו
שמעתי קריאה,
"חכי".
זה היית אתה.
אתה שאספת את דמעותיי,
שלא התייבשו בדרך.
אתה אהבת אותי-
ועכשיו גיליתי זאת.
אני חייתי את חיי כמסורבת אהבה.
לכן-השבתי לך אותה.
את כל מה שבזבזתי לריק-הענקתי לך.
בלי משוא פנים,
בלי להתחרט.

(ניסן תשס"ה)