אני כותב שוב,ושוב,כדי לשפר את הרגשתי.איני שונה מאיש ,גם אני כמו כל אחד פועל לפי "עקרון העונג" של פרויד.
ערב שבת כעת וכברוב ימיי אני בודד ללא נפש חיה לצדי.עוד מעט אשוב למשפט אותו יזם ילד אחד ושמו לוטוס.אני ריק מתשוקות ורצונות כמעט ומחשבות בלתי נשלטות,מלבד הרצון העז להוסיף ולכתוב אשר אף הוא דהה ונחלש כמוני משהו,בימים האחרונים.אני כותב משמע אני קיים...
אני מתגורר כעת בדירה שכורה קטנה באיזור השרון בסמיכות להוסטל לנפגעי נפש ממנו אני מקבל שירותים שונים המקלים מאוד על חיי.אני עושה זאת אחריי שכבר החזקתי דירת גן יפה שעיצבתי במו ידיי בצפת ומכרתי אותה ואת רכבי החדש כעבור חמש שנים נוספות של בדידות בהן החלתי שוב שוקע בדיכאון קשה והלכתי לחפש בתמורה חברת אדם.מצאתי כאן מספר אנשים אשר עודדו את רוחי ושש שנים נוספות חלפו להן וכעת אני כבר בן חמישים ושלוש וכמאמר השיר,ילד מזדקן....או שיר אחר,שש שנים עברו על דן..
נותרתי ילד הדבק במשאלתו כמעט היחידה והבסיסית,לאהוב ולהיות אהוב,אך איכשהו בשל נסיבות חיים שלא ארד לסופן כרגע הפכתי למומחה להשנאת עצמי על הבריות.מן הסתם גם דג הרגיל במים עכורים יחזור אליהם שוב ושוב.
אני נזכר "מהצד" בילד שהייתי עומד בחדרו ומניף את אצבעו אל חלל החדר בתנועה מאיימת: "אם לא תאהבו אותי אהרוג את כולכם!..." ילד ללא שום כוונות השתלטות או התעשרות,ילד אומלל שטעם את טעם ההפחדה והשנאה כבר בגן הילדים שם פגש בראשונה את ה"שטן" מבקש נפשו.לא אלאה אותך קורא יקר בתיאור אותם מקרים שהפרידו ביני לבין הוריי למשל שלא ידעו עליהם דבר וחסרו את הכלים לעזור.הם חוזרים מן הסתם וצצים לצורך "תיקונים" עם חלוף הזמן דוגמת סיפורי ההתעללות בילדים מצד גננות בימינו.
פינות אפילות בזכרוני ששבתי מכולן ילד אחר תמיד.אנו חיים בחברה רוצחת.רוצחת ילדים.חברה הרוצחת את הילד שבנו ועל כך דרך אגב מספרת עלילת סיפורו של לוטוס.ניטשה ידע לספר לנו כבר לפני שנים רבות כי "רצחנו את אלוהינו" וממש כמוהו תיאר לנו פרויד ב"רצח האב" את אשמת כולנו.ואני טוען ,קטונו,אנו פשוט פחדנים מדי כדי לעשות זאת,את אלוהים אנו מכחישים.אנו אשמים ברצח מובנה של החלש בתוכנו.הילד.הילד הפנימי.
אותי למשל רצחו כבר בגיל ארבע וחצי ואותך? לו אבי היה שם לידי,מן הסתם היה שובר את עצמותיו של הנער שעשה זאת אך הוא היה עמל אותו זמן לפרנסתי.מאז עברו מים רבים מתחת לגשרים ובסכרים ורבים כל כך כבר נפרדו מן העולם ובאו במצרי המוות.רק בשעה זו למשל,תלויים חייהם מנגד של מיליוני כורדים ומנגד גם של חיילים טורקים רבים בדרכם אל הלא נודע במצוות רודנם ואיני מאמין שאת מישהו באמת מעניינים אסונותיו של ילד במקרה זה אני.מיתות קטנות של ילדותינו מיתות קטנות של חיינו.היינו ונותרנו מעלי קורבנות אדם.מעלי קורבנות ילדים. מפני שהכי קל להקריב אותם חסרי הישע והאונים.
אני נותרתי גם בגילי שומר לו אמונים ,לילד שבי,לילד שאני עם הדמיון שמציל אותי פעם אחר פעם.
אני סובב בעולם ללא זיכרונות רבים ואיני אוסף רבים כיום.זכרונותיי מחיי הקודמים הם מעטים ורובם ככולם נחווים אצלי מן "הצד".למעט זכרונות קדומים מאוד אשר צפים בי מעת לעת דוגמת אותו זיכרון מדהים בו אני תינוק! ורואה את אבי מחליף את חיתוליי!!.
לפני שנים אחרי סדרת כאוסים נפשיים החלטתי לזכור רק דברים הקשורים לרגש "אהבה" ובשל מיעוטה בחיי ובחיינו בכלל אני סבור איני מרבה לזכור מאורעות ואנשים.
אני חי בחברה שאני חווה אותה כממיתה חברה הנשענת רובה ככולה על חשיבת והתנהגות הדורות הקודמים ללא פרצים כאלה ואחרים של מקוריות יצירתית.מין חברה מוזרה שתגיע עוד מעט למאדים אך רבים מבניה ובנותיה הנזקקים לעולם רוחני נסוגים לכתבים בני אלפי שנים.היהודים למשל לספר שנכתב על ידי גאוני זמנם על חרסים ופפירוסים וספר תפילות שנכתב לפני כאלפיים שנים בלי לנסות ולהעז ולחשוב למשל על תפילות אישיות מקוריות ויצירתיות המייחדות את אלוהיי כל מאמין ואת עצמו המוסלמים הצובאים כיום על פתחי מדינות כל העולם נשענים על ספר בן יותר מאלף ושלוש מאות שנים והנוצרים לשיטתם ממשיכים להאמין בתחייתו של יהודי סובל שמת לפני כאלפיים שנה ומאז חיו ומתו על הפלנטה שלנו מאות מיליארדי בני אדם שסבלו איש איש ולסופו של דבר התייסרו ביסוריי ההגסיסה והמוות.כל אלה למעלה מספרים אודות אנשים שהובילו והנהיגו תנועות רוחניות בזמנים שאיש למשל לא חלם או דמיין מהי היגיינה של נייר טואלט.
אנו חיים בחברה הממהרת "לבגר" את ילדיה ודורשת מהם בגיל צעיר להפוך לגברים ונשים שוכחת כי "מבוגר" ו"גבר" אמנם נשמעים לנו כמעט אותו דבר אך מעט ידע בשפה העברית היה מעמיד אותנו על מקומנו.הן באות משורשים שונים.
חברה המכורה לחושים וחושבת בעיקר בתמונות וצלילים.אין זמן כבר להפשטה שבמילה הכתובה ואת מקומה תפשו מזמן מסכי הלויזיה והמחשב.לא מזמן שמעתי איזה סטנדאפיסט לועג משהו לקוראי הספרים
"איזה מוזר זה לקרוא ספרים?נגיד אתה קורא משהו ואז מדמיין אותו".אומלל ויותר מכך מאמלל"מאמלל כל אדם המבקש לבנות לו עולם נפשי ורוחני כשעולם כזה,מה לעשות?נוצר על ידי מחשבות ומחשבות נוצרות על ידי מילים.
פעם היו נוהגים הטרויאנים להשליך אל הקיר כל תינוק שמשקלו לא עלה על משקל מסוים.לוחם גדול כבר לא ייצא ממנו,הם חשבו.
היום אנו משליכים אותם אל סרטי אלימות מלחמה אימה ופורנוגרפיה.
ישנה טענה בין זרמים פסיכולוגיים רבים אודות עידון,סובלימציה,שעוברת עם חלוף הדורות באנושות.בעיניי עידון של רצחנות כמו שאני חוויתי אותו במהלך ימיי הוא התעללות לשמה כי עידון של רצחנות אינו אלא טפטוף איטי שלה כמו עינוי ויטנאמי.רצח איטימומתמיד של הילד שבנו.של "יוצא הדופן" שבנו של המרגיש והספונטני שבנו.
למי אינה מוכרת כבר מילדות הרגשת הפחד מפני יציאת הדופן מפני היות שונה "לא כמו כולם"(יוצא דופן קורא יקר הוא ביטוי שמקורו במושג המוכר כיום כ"ניתוח קיסרי" כלומר,ניתוח הנעשה כדי להקל על יולדת המתקשה בלידתה והילוד מוצא דרך דופן הבטן.הידעת..?)
במהלך חיינו אנו הולכים ונסגרים שמא נתגלה פה ושם כיוצאי דופן שמא למשל,מישהו יצחק בפנינו כשנאמר במקום כי,שמא...
אני נזכר כעת במאמר אודות מקרה בו צפה צפר אחד בלהקת ציפורים הקוטלת ציפור אחת שיצאה מעט אחרת בשל מוטציה.ואני מגחך לעצמי שכן עובדה זו יכולה להסיר את הבסיס מכל תורתו של דרווין אשר טען כידוע כי כל המינים מוצאם מהתפתחות מוטציות של תת מינים קדומים יותר.או אולי בעצם גילינו כאן בין בע"הח התנהגות אנושית מוכרת בבחינת "הקם להרגך השכם להורגו" שיפה היו עושים למשל הניאדרטלים לסאפיינסים כדי להוסיף ולהתקיים בעולם.
איני יודע מהו הצורך של חברות לאמץ קונפורמיות לא זכיתי לסיים למודי מדע החיים פסיכולוגיה סוציולוגיה או כל לימודים גבוהים אחרים ....בשל מחלתי אך אם אנסה לפשט את הדברים אני מניח כי הם נוביעים מסיבות לא מסובכות מדי דוגמת הפחד שנון קונפורמיות מעורר בשליטי החברה מנהיגיה ומעצבי דעת הקהל זכרי ונקבות האלפא שלנו.קל יותר לשלוט באנשים "רובוטים".וגם בשל פחדינו מפני הצורך לראות בכל אדם עולם בפני עצמו המצריך אנרגיה רבה מאיתנו להבנתו ולתיקשור איתו ובפחדינו מפני השונה שבנו שמא יתקבל בעיני הרבים בחוסר סובלנות ואהדה במקרה הטוב במקרה הרע אנו עלולים להיות מומתים.אם נפשית ואם ממש.שוכחים תמיד שה"אחר" הוא תמיד גם אנחנו.האחר כתב פעם מישהו הוא הגיהנום.הגזים קצת לדעתי.
בנעוריי הייתי רכון על ספר התנ"ך הייתי מאוהב בו וברוחו ההומנסטית! ובעיניי רוחי דמיינתי וחלמתי את חלומות אבותיי נביאי ישראל על "אחרית הימים".אחרית טובה הם ראו לאנושות ולא "סוף העולם" דיברו על הר המוריה הוא הר בית המקדש כמקור לישועה וחוכמה לעולם כולו.ומהופנט על ידי תקופת מלחמת העולם השניה בספרים ובסרטים שהיתה סמוכה אז רק שלושה עשורים לימיי,חרדתי באמת ובתמים לשלום העולם ובאמת האמנתי לחזיונותיהם.ואתם מה?נותרתי מאמין!
איכן שהוא סובב בינינו ילד פלא שכבר נער או איש אולי אשר יעלה מן הדממה והחשיכה עם אור התקוה האהבה והחמלה עבור כולנו.אך כיום כאז אני יודע כי אפשר כבר לחוש באוירו של עולם עידן חדש בפתח וזהו רק ענין של זמן עד השואה הפיזית,מפני שהרוחנית כבר פקדה ופוקדת אותנו,בה חציו של העולם יעור לילה אחד לסיוט בלהות למראה כרך ענק עולה השמימה בפטריה אטומית וחציו השני עומד מלכת.
סדום בה כולם סבלו לכן מן הסתם במידת הרחמים נמחתה לא בידי אדם יודעים ספרי הקודש העתיקים לספר.סדום המודרנית תחרב בידי אדם.זה כבר קרה פעמיים.לוטוס הילד המופיע בעלילת סיפורי אינו דורש צדק אין באהבה צדק.אך הוא דורש שינוי דוגמת מאבק בשנאה.
ואני תמיד אחלום על עולם בו רגש האהבה ועולם הרגשות בכלל אינו מופקר לגורלו או רוצה לומר אינו מוקצה בשם הפחד והפחד מן הפחד בחברה המעדיפה במקום רגשות עמוקים ריגושים ובמקום בתענוג הכרוך בהם תענוגות קצרי מועד יצריים או בלשון מטאפורית חברה שמחברת בין חבריה דרך הלב ולא מפרידה ביניהם דרך אותם איברים שצריך שנקדש כבר המצויים בין רגלינו..
אנו כך חשים כולנו חיים בעולם שהופף לנגד עינינו ל"כפר קטן",הוא צפוף יותר ויותר ובעולם שכזה אשר אינו נשען על הסולידריות של הלב אם אכנה זאת כך ולו בשל הסיבה הפשוטה כי כולנו שותפים לאותה ספינת גורל ששמה חיים וסופה גסיסה ומוות .המוות הוא עדיין טאבו נחות בינינו שהס מלהזכיר למרות שכולנו איננו אלא שלדים מהלכים והקבר עם המציבה שעליו כבר מוכנים עבורנו כמאמרו של הסופר האהוב עליי אלברט כהן.
תחושת הניכור בינינו שהולכת וגוברת גורמת לכולנו ביתר קלות להיכנס לחרדות ופחדים קיומיים שאנו כה יראים מפניהם כתינוקות שהיינו.עולם שאיש איש בו לגורלו הוא עולם שרע לחיות בו!.הוא כבר הפך לכפר קטן שלא ירחק היום שבכמו כפר קטן כולם בו יכירו את כולם.מין פארדוקס שכזה.כפר קטן בן שמונה מיליון תושבים.חישבו מה מידה רעה אחת דוגמת הליכת רכיל תעולל בו.
יצא לי לקרוא מאמר אודות מחקר שהעלה כי לו ימשך קצב התרבות האוכלוסין כבימינו תוך שלושת אלפי
שנים יהיה משקל בני האדם כמשקל כדור הארץ כולו! הייתם מאמינים?וכעבור שבעת אלפים שנה כמשקל היקום כולו!!!
יש בעולם כיום כך אני חש ומזהה תעשיה של רצח.רצח הילד שבתוכנו ממש כמו תעשיית הרצח שמרביתנו עדיין אדישה כלפיה אך כבר יש שינוי לטובה של רצח תעשייתי של בעלי חיים.עשרות מיליארדי בעלי חיים מבוייתים נרצחים מדי שנה ומוגשים בשלל מתכונים על שלחנותינו אחרי סבל איום ונורא רחוק מעינינו ורחוק מליבנו ואין כמעט פוצה פה ומצפצף
כבר כתב פעם יפה הסופר בשביס זינגר כי"עבור בעלי החיים בעולמנו כל יום הוא אוושביץ"
ואני יכול כאן לומר בודאות בדומה למשורר היינה בתחילת המאה התשע עשרה כי במקום בו מתקיימת תעשיית רצח בע"ח תהיה גם תעשיית רצח בני אדם מהטעם הפשוט כי הדברהקרה כבר לפני יותר משבעים שנה
וכדי לשוב לסיפורו של הילד ושמו לוטוס אספר לכם את את המשפט שזיכרו וזכר המקום בו נאמר לי חרותים על לבי הוא נאמר לי על ידי סבי גבריאל ז "ל"שלומי,זכור תמיד כי לכל אדם מלאך" ובאתנחתא קצרה מתחשק לי לספר לך כאן קורא יקר סיפור שתמיד הקסים אותי.על איש אחד מין איוב מודרני שהיה בעל משפחה גדולה ואיש מצליח ואהוב על רבין שיום אחד החל לדעוך ,ירד מנכסיו איבד את משפחתו אהוביו וידידיו.אותו האיש ראה עד זמניו הקשים לצדו תמיד עקבות ושיער עם השנים כי זהו המלאך השומר שלו.אך עם רדתו מטה מטה נעלמו העקבות ובחלוף השנים מתוך כאוס חייו עלה וצמח שוב וזכה לייים טובים יותר לאלה שהיו לו לפני נפילתו או אז לפתע שבו העקבות להופיע לידו .האיש פנה בטרוניה לשמיו ואמר "תהיה אשר תהיה מה צורך לי בך אם ידעת להופיע בחיי רק בימיי הטובים.או אז נגלה לו מלאכו בכל הדרו ואמר לו
" לא כי טעית!העקבות היחידים שראית בזמניך הרעים וסברת כי עקבותיך היו עקבותיי היו עת נשאתי אותך על כפיים!" ומפה לשם אני נזכר בסיפור של אחד מבעלי הבתים הרבים שהיו לי שסיפר לי פעם איך באמצע הקרבות בסיני במלחמת יום הכיפורים ראו הוא וחבריו לפתע עקבות ללא דמות פוסות לידם....
סבי גבריאל היה איש עבודת אדמה כל חייו ואדם דתי.הוא שכח לספר לי עובדה מצערת אחרת כי לכל אדם גם שטן .לפחות אחד. ואיבד עצמו לדעת מספר חודשים אח"כ בשל מות דודי משה בנו בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים.
אף אני התנסיתי בנסיונות אובדניים רבים קפצתי מגובה מספר פעמים ופעם לפני רכב נוסע ועוד נסיונות נוספים .ניצלתי בעצמות שהורות לא מעטות.ומכאן אני קורא לך האדם הסובל באשר הינך לעולם אל תיפול לרשת השטן שלך המחוררת ומהורהרת מחשבות אובדניות.לעולם אל תעשה זאת!
אל תוותר על עצמך.התייחס לחיים כאל הרפתקה רוחנית. הייה נכון לסבול! גם בעולם בו כולם חולמים תמיד על נוחיות תמידית שהיא כשלעצמה הופכת לעיתים לסבל בשל חוסר המשמעות והשיעמום שהיא נוסכת בנו.ראו את שיעור המתאבדים הגבוה דווקא במדינות העשירות והמפותחות ביותר."כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" ראה הטרילוגיה שעשה ד"ר פרנקל מפסוק קדום זה.
אוליי ייקח לך מספר ימים או שבועות אולי שנים ואף עשרות שנים אך תגיע שוב אל האור דרך עולמות שמעטיםמכירים.למד כמה שיותר מהר לבקש עזרה! אם נבצר ממך הדבר בקש אותה מחללו של עולם של היקום .אם יכול אתה,בקש אותה מאדם כלשהו הנכון לעזור.תמיד אזכור את החלון בו ראיתי עצמי מורץ במלוא כוחותיי עם אנשים נוספים על ידי חבורת "סוהרים" שהמשיכה כל הזמן ללכת מתונות לידינו וככל שהאצנו את ריצתנו לברוח ממנה לא עלה בידינו להתרחק מהם.עד שביאושי פניתי לאחד הסוהרים וביקשתי כי יתן לי לעזוב."אני לא שייך לכאן" אמרתי לו "אתה כמו כולם כאן "ענה לי ואז פתאום עלתה בי בחלום אותה מחשבה חשובה כל כך:"שכחתי לבקש עזרה" ומיד מצאתי עצמי בגן קסום בו הציפורים יורדות על כתפיי מכל עבר.
"גם אם חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הפורענות " כתבו חכמנו זכרונם לברכה כמדומני...נכנעתי לייאוש פעמים בלי ספור."לא אהוב לעולם".."יאיש היה שמי הנרדף בשירותי הצבאי שהסתיים באישפוזי הראשון.
היהדות יודעת לספר כי כל מפגש בין בני אדם הוא בעל משמעות והזדמנות "לתיקון" בין של דברים בגלגול זה ובין באחר.בלי להיות יומרני מדי תוכל להסכים איתי בודאי שכל מפגש כזה הוא הזדמנות ל"שינוי".אנו,כך אני סבור כיוםחלק מנפש אנושית אחת גדולה אשר רק תעתועי החושים מפרידים בין האני של כל אחד מאיתנו.ומה רבים אנחנו שנופלים בפח תעתועי החושים הזה להאמין כי אנחנו זה גופנו."לראות" נכונה זה לא רק לקלוט בחושים זה בעיקר להרגיש את הרגשות הנכונים עליהם נופל מטול זרקורי החושים.אתה יכול "לדעת" היכן נמצא גופו של אדם אך האם הינך באמת ובתמים מסוגל לתפוש איכן "נפשו" או "נפשך"?
עזרה תמיד מגיעה! ללא הפוגה כוחות לא מודעים לפי לשון מומחי הנפש או בלשון האדם הדתי "השגחה" מניעים את עולמנו בחוכמה נסתרת גבוהה בהרבה מחוכמתנו.ואם רק תעז ותנסה לפרוץ את פחדיך מפני פגיעה יכול להיות שהאדם הראשון שייתישב לידך בתחנת האוטובוס ותעז לפתוח איתו בשיחה אמיתית ואותנטית יתן בידך את המפתח הראשון לשערים שביאושך אתה סבור שננעלו זה מכבר.עשרות שנים מאז שנתקלתי לראשונה בכתביו של יונג אני משתעשע באליגוריה הבאה לפיה המודע של כל אחד מאיתנו דומה למעבד מחשב והזיכרון האישי לזכרון המעבד.ובהמשך המשל דומה זיכרון ההארד דיסק לזיכרון הלא מודע של ל אחד ואחד ואילו רשת האינטרנט היא היא אותו לא מודע קולקטיבי עליו דיבר רבות יונג.והוא אשר עושה אותנו לנפש אחת המקושרות בכבלי חושים שרבים מהם עדיין לא ידועים לאנושות אך מדי פעם ופעם כשחבר חושב איתנו אותה מחשבה או כאשר אנו נפגשים בחלומותינו אנו נעשים ערים לגשר המחבר בין כולנו.לטוב ולרע.לעזור לסייע והציל לפגוע ולהמית.
העולם הוא במה ואנו שחקניו כתב לפני מאות שנים שייקספיר ודנטה הוסיף ודיבר על הקומדיה האלוהית
הלואי אני אומר לעצמי ונוכל להפוך את העולם באמת לבמת משחק ללא הגזמות הגורמות לאקדחים המופיעים במערכה האשונה לירות באמת בסוף ההצגה ולהפוך את חיינו לטרגדיה האנושית שהם.
והלואי אני לוחש לעצמי ונפסיק כדרך כל אבותינו לחפש בשמים ומעבר לים ונחזור לאותם רגשות פשוטים שכל ילד נזקק להם של טוב לך אהבה חמלה ורחמים שנתחיל להסתפק ולו בדרישה מעצמנו ומאחרים לעמוד לפחות באותן עשרת דיברות עתיקות שהן מן הסתם כל התורה על שתי רגליים.כש כולה על רגל אחת כמאמר הלל הזקן "ואהבת לרעך כמוך".
ואשוב כעת לגיבור סיםורי הילד לוטוס עת הוא והשטן בוחרים את שנים עשר הילדים שירכיבו את חבר המושבעים באולם בית המשפט הבינלאומי בהאג אל מול מסכי טלויזיה ענקיים המוצבים בו ומחוצה לו שעליהם יוקרנו פניהם של עדים שונים מכל העולם אשר יבקשו ויסכימו להיחקר.על המסכים האלה מבטיח לוטוס יעלה באוב בהמשך המשפט מן המתים...דמויות ידועות שם מן העבר....:-)
