אני יושב מול הדף הלבן, והמילים מרגישות כמו אבנים כבדות מדי לחזה שלי. אני לא מסוגל לומר לך את זה פנים אל פנים, כי ברגע שאפתח את הפה, הדמעות יחנקו כל הברה. אז אני כותב. אני כותב בתקווה שהנייר הדק הזה יוכל להחזיק את מה שהלב שלי, שכבר נשבר לרסיסים, לא מסוגל לשאת עוד.
את אהבת לכתוב. אני זוכר שבאיזה אתר היה פעם תרגיל כתיבה - לכתוב על השיר של יהורם גאון, "אלף נשיקות". ישבת אז מול המסך ולא ידעת מה לכתוב, וניסיתי לעזור לך ולא הצלחתי. אמרתי לך אז בחצי חיוך שזה יהיה תמיד השיר שלנו, ואת, במבט החרישי שעד היום רודף אותי בלילות, אמרת בלחש שמהדהד לי בראש: "אלף נשיקות. אחיה כל עוד אתה מנשק אותי".
חשבתי שזו מטאפורה. הייתי תמים. הייתי מאוהב. נישקתי אותך בטירוף, בכל רגע, בכל פיסת עור גלויה, כאילו כל נשיקה היא חמצן לריאותייך. נתתי לך מאות נשיקות — הוכחות טהורות לאהבה שאין לה סוף. ולא ידעתי. לא ידעתי שבכל פעם שהשפתיים שלי נגעו בשלך, גביתי ממך מחיר דמים.
רק כשבאו ההקרנות, הכימו, הפחד המשתק מהקרחת והתהום שנפערה תחת רגלינו, הבנתי את גודל הזוועה. את לא פייטת. את גוללת בפניי את קצבת החיים שלך. הפקדת את חייך הקצובים בידי שפתיים שלי, ואני, בעיוורון של אהבה, בזבזתי אותם.
נחרדתי. ניסיתי לעצור. כלאתי את הנשיקות בתוכי, נלחמתי בכל דחף, חשבתי שאם אמנע ממך את השפתיים שלי אולי אצליח להקפיא את המוות, לשתק את הזמן. אבל את התחננת, בכאב של מנורה שהאור בה הולך וכבה: "בלי הנשיקות שלך, אלה גם ככה לא חיים".
וכך נלכדתי במלכודת הכי אכזרית שברא אלוהים: לנשק אותך, פירושו להאיץ את הקץ. ולא לנשק אותך, פירושו לרצוח את נשמתך עוד לפני שהגוף נכנע.
הבוקר הביט בי המספר הנורא: שבע.
רק שבע נשיקות נותרו במלאי. שבע פעימות חצובות של אור, לפני שהשעון האכזרי יידום לתמיד.
אני מסתכל עלייך עכשיו, ישנה במיטה. את חיוורת כל כך, שברירית עד שנדמה שרוח קלה תפזר אותך לאבק. היד שלי רועדת כשאני מחזיק את הקולמוס. אני מייחל לנשק אותך, מתחנן לזה בכל נימי נפשי, אך הבעתה משתקת אותי. אני מפחד שדווקא הנשיקה הבאה תהיה זו שתטלטל את המאזניים ותשלח אותך אל המקום שאין ממנו חזרה. למה אני מחכה? לנס רפואי? או שתתעוררי, תביטי בי בעיניים העייפות הללו, ותגידי לי שזה בסדר? שנמשיך לשתות את הרעל המתוק הזה עד הסוף?
כבר ביקשת שאנשק אותך ברצף, בבת אחת, שנגמור את זה וזהו כי את כבר לא יכולה יותר.
הזמן לא ממתין להכרעה שלי. הוא זוחל כמו צל כבד בין השפתיים הצמאות שלי לבין המצח הקר שלך.
אני מתקרב אלייך עכשיו, מתכופף כדי ללטף את לחייך, ופתאום... השקט הזה שונה.
החזה שלך לא עולה. הנוצות הקטנות של הנשימה שלך לא מלטפות יותר את האוויר.
אני מניח את האצבע על פרק כף היד שלך. מחפש פעימה. אחת. רק עוד אחת.
אבל יש רק דממה. הקו המזוגזג על המוניטור הפך לישר, אין סופי
את לא נרדמת. את הלכה. רגע אחד לפני שהספקתי להחליט, רגע אחד לפני שנשקתי לך בפעם האחרונה, השעון נעצר.
המכתב הזה הוא הווידוי הנורא ביותר שייכתב אי פעם. אני כבר לא יודע אם אני האדם שאוהב אותך יותר מכל דבר בעולם — או הרוצח השקט שיושב לצדך וסופר את הנשימות האחרונות שלך, עד שנגמרו.
הנשיקות עוד נשארו לי במלאי.
שבע נשיקות מיותרות שאין למי לתת. ו
אבל פעימות הלב שלך, נגמרו לנצח. וההחלטה הגורלית שלי לא נדרשה בסוף בכלל...
