הגיג~קולות

כל כך נכון ומדויק.

אני מאחל לך שבת נפלאה חברתי האהובה מרים!

באהבה רבה,

יום טוב

בעיר הגדולה נערכה תחרות העפלה על הר גבוה בקרב הצפרדעים.

החלו את המרוץ עשרות צפרדעים. 20 מהם הגיעו לקו חצי הגמר.

בצדי הדרך עמדו צפרדעים מעודדות, מתלהבות מן המסע הנגלה לעיניהם. והן צועקות, מוחאות כפיים, אך מוסיפות:

"אין סיכוי! אין סיכוי! אף אחד לא יכול להגיע לקו הגמר. ההר גבוה כל כך

בצד הדרך עמד גם עיתונאי-כתב אשר סיקר את התחרות החשובה והנדירה הזו. והוא מתעד את הדברים בזמן אמת לכל הצופים בטלוויזיה, ומעביר גם את דברי העומדים בצד הדרך.

צפרדע אחר צפרדע, נפלו הצפרדעים שדודות, כעבור 20 מטרים, 50 מטרים, 100 מטרים. "אי אפשר, אי אפשר להגיע אל ראש ההר," לחשו מותשות.

רק צפרדע אחת המשיכה והמשיכה ללא לאות, מתנשפת, מתנשמת אך ממשיכה.

היא הגיעה אל קו הגמר. וזכתה בתשואות הקהל וכשירדה למטה ביקש העיתונאי-כתב לראיין אותה. "אמרי לנו, צפרדע יקרה, מה הסוד שלך, איך הצלחת לעשות זאת." אך היא לא עונה. שאל שוב. אך היא לא ענתה. לבסוף, ניגשה אל הכתב צפרדע אחת ואמרה:

"סליחה שאני מתערבת אדוני הכתב, אך הצפרדע הזו לא יכולה לענות לך, היא...חירשת."

או בדרך כלל...

אך אנשים נוטים לרפות ידיים של אחרים. ורק החירשים מצליחים.

המשך יום נפלא מרים אהובה!

בהחלט כך. יש מקרים שמוטב להקשיב לקול הפנימי שלנו ולא למה שאומרים מסביבנו כי עושים הכללות, מתעלמים מכך שמה שמתאים לאחד, לא תפור על כולם. יש השפעה של לחץ חברתי. תודה רבה לך מרים היקרה על ההגיג המקסים.