שינקין-אלנבי

שינקין-אלנבי

יום שישי,12.06.05. אחלה יום...

כרגיל, רחוב שינקין הומה, אנשים יפים אין מה להגיד. עם כל שובלי הזוהמה של תנועת הרכבים הצלחתי לשאוף אוויר,נהניתי ממש.עם כל הרעש מסביב הצלחתי למצוא את הטבע והשקט. כן ברגעים אלו התייחדתי עם עצמי התייחדתי עם העולם. אני והוא לבד, השאר רק תפאורה. תפאורה נהדרת אני חייב לציין. נראה כאילו הכול טוב, אופטימיות באוויר אנשים צוחקים נהנים מיום שטוף שמש. ראיתי אם מניקה את ילדה כאילו אין כלום. כאילו הייתה חלק מפאזל חלק קטן בפאזל גדול המרכיב את הרגע.

אנשים לא מודעים לזה אבל כל תמונה שהעין קולטת, כל זיק אפילו זיק של מחשבה וכל רגע שחולף זהו חלק מתמונה. חלק מהרכב שהעולם קיים. משמע העולם הוא עשוי מרגעים מחלקי תמונות מחלקיקי פאזל ענקי אין סופי, בכל אופן כך אני מקווה שהוא יהיה. כל שנייה שחולפת מולידה רגעי אושר,טרגדיה או סתם רגע שולי שיוליד בעתיד משהו גדול.אנשים, עצרו רגע גם אם אתם בשיא ותחשבו על זה-עד כמה אנחנו קטנים ועד כמה אנחנו משמעותיים. שנייה מספיקה לעצור ולחשוב אז תיווכחו לדעת עד כמה העולם מורכב ומסתורי. לאחר מכן תסחפו למטר שאלות קיומיות ,לאן ומדוע?

אני בחור אופטימי בגדול עם ארסנל שאלות.

לצערי  ברגעים אלו ממש אני מודע לזה. לכל אדם בעולם יש מטרה יש סיבה לקיומו. האג'נדה שלי,חבריי לחוג אם אפשר לקרוא לזה כך דואגת לעדכן אותי ולחזק אותי,דאגו לי להבין את מקומי בעולם הגדול,תומכים בי ותמכו בי כל הזמן הרי בשביל מה יש חברים לא?

עם כל הפסטורליות, אם אפשר לקרוא לזה כך,(פסטורליות מודרנית, בת זמנינו יותר נכון להגדיר- כי הרי אנחנו לא בדיוק בטבע במקום חורשות, יערות וטבע יש את מרכז ת"א אוטובוסים והמון אנשים)  לכל מכלול התמונות הניצבות לנגד עיניי אני מרגיש כבד.

אומרים שכל המתחם הזה שינקין-אלנבי-קינג ג'ורג' הוא מתחם אהבה במיוחד ביום שישי.כפי שהזכרתי יש הרמוניה באוויר יום נפלא,מוכרים מנסים לשכנע אותך שהשייקים שלהם הם אחד מטעמי גן עדן...

להמחיש לכם באותו הזמן אני עצרתי וחשבתי...

עצרתי למשך אולי 5 דק' בלב תנועת האנשים. אנשים ללא כוונה דחפו אפילו העירו. אני בשלי נהנה מהרגע,כמובן שחייכתי חזרה.

ההמון ההמון צבוע בצבעים צבעוניים. מאושר, מחייך ומרגיש מאוהב.

עם כל זה הרגשתי מחנק,הרגשתי ניגוד טוטאלי ולא קשור לתמונה. הרקע לא הבחין בי ואני בספק אם בכלל. טוב האמת למעט חזותי והתנהגותי אף אחד לא יודע  את נבכי הלב ואת תובנות המחשבה של איש אחד.מקובל עליי.

רציתי להמשיך לטייל ליהנות לראות עוד כמה דברים לפני שאני ממשיך לשוק בנחלת בנימין. יש לי כמה סידורים לעשות לפני שאני מסיים את היום הנפלא הזה,אבל לא היה לי זמן היום קצר והמלאכה מרובה.

הגעתי לשוק, השוק היה הומה אדם, אנשים הציעו מרכולתם,נהלו משא ומתן כמעט על פריט שהוצעה למכירה. ריח דגים ותבלינים היו באוויר. מושלם, הכול מושלם.

הרגשתי שאני מזיע לרגע חשבתי שאני על סף התקף לב , ליבי החל לפעום בתדירות שלא הכרתי.לחץ עצום על ידיי, כתפי,ליבי הקרין לכל גופי. סחרחורות כאבי ראש,אךךך זה ממש כאב.

נפלתי,רגליי לא החזיקו מעמד,בפעם הראשונה בחיי הם אכזבו אותי,גופי בגד בי ועמדתי מנגד ללא יכולת להגיב.

איש זקן ונחמד עצר והקים אותי נתן לי לשתות.(האמת הוא היחידי שעצר לבדוק מה שלומי ישבתי שם כמה דק') דרש לשלומי. אמרתי לו" תודה רבה",רציתי שהוא ימשיך, לא כך היה.

כמה שהוא נראה מבוגר הוא היה חזק, ידעתי את זה הרגשתי את זה, חזותו הייתה מטעה.

"אני באמת בסדר גמור" התאפסתי על עצמי והשבתי לו מהר.

הוא לא ענה רק חייך,פשוט רק חייך.

הרגשתי כעלה נידף ברוח , עדיין גופי לא הגיב למוחי. הוא הבין את זה. מיד הוא אחז בזרועי ודידנו שנינו יחד לאחד הסמטאות לתוך בניין.

"אבא אני בסדר" (משום מה יצא לי אבא) המשכתי לדבר בעודי נתמך בו.

הוא המשיך בשלו לא ענה לא הגיב. היה מסתורי. אז כבר הייתי מודע לכוחו באופן מעשי. הייתה לו תושייה רצון ובעיקר המון אהבה. לא הרגשתי פחד,או תהיות למעשהו. פשוט ידעתי שהוא בא בכוונות.

הוא פתח את הדלת הזמין אותי להיכנס.

נכנסתי, עם רצון ללא רצון, לא שלטתי בעצמי,הנוכחות שלו היפנטה אותי כמו בובה הנמשכת בחוטים.

הבניין הישן והמרוט לא העיד על דירתו, ממש לא. אומנם לא היה ציוד מסוים או תכולה מסוימת בבית אבל הרגשתי שהמקום לא שייך לסביבה בכלל לא לעולם הזה.

הבית היה קטן אך נראה אין סופי,הכול היה לבן,נקי מסודר. מה שמשך את עיני היה השולחן העגול באמצע החדר הגדול ומצידיו שני כיסאות מעץ מרהיבים. על השולחן היה אגרטל עם שני ורדים אחד לבן שני שחור, זה היה מראה מוזר ורד שחור?! חשבתי לעצמי כל הסיפור הזה הזוי בוודאי יהיו עוד הפתעות.

האיש הזקן בעל החליפה המוזרה סימן לי להתיישב , הוא כבר התיישב באחד הכיסאות.

הרגשתי יותר טוב, בעצם כאילו שלא הייתי על סף התקף לב. למען האמת אף פעם בחיי לא הרגשתי טוב כ"כ.

התיישבתי.

היה שקט אני לא זוכר לכמה זמן אבל הרגשתי שזה היה נצחי. לא ידעתי מה זה זמן, כנראה שלזמן לא הייתה משמעות.

רק הוא דיבר.

"ילדי שלי מדוע זה עשית?מדוע זה חיבלת בפאזל?" שאל וקולו היה רך ונעים.

הייתי בשוק הוא ידע את כוונותיי הוא נכנס למחשבותיי.

לא יכולתי לענות הרכנתי את ראשי אכלתי את עצמי מבושה.הבנתי שאין זה דו שיח. צד אחד מדבר.

אני חושב עכשיו כשרציתי לדבר פשוט חשבתי והוא היה קורא אותי.

"הביטה נא בעצמך וראה..." המשיך הקול לדבר.

הבטתי בעצמי וראיתי את נק' ההתחלה. תחילת הסיפור.

אני עם בגדים ארוכים וחגורת נפץ שזורה סביב מותניי.

"מה עשיתי?" שאלתי, דמעות ניגרו מעיניי, בכיתי התפרצתי בבכי.

התפוצצתי בלב השוק.זרעתי הרס חורבן ומוות. קיפחתי חיי עשרות אנשים והרסתי חיי עשרות משפחות.

"אל נא תבכה בליבך הייתה החרטה" חזר ואמר.

הבנתי איפה אני נמצא ומול מי אני עומד.

עצמתי עיניי,נשמתי עמוקות.הרגשתי איך שוב משהו פולח את ראשי,כאבי הראש חזרו,החדר הסתובב או שמא ראשי. הרחתי את זיעתי שלי.

קולות המוכרים סברו את אוזני,ריחות הדגים שכ"כ שנאתי חזרו לאפי.

מצאתי את עצמי חזרה בנק' ההתחלה.

היום המאושר בחיי,הוא היום בו ניתנה לי הזדמנות שנייה.

הזדמנות לחיות את חיי ולחיות את דרכי שלי.

אני בחור אופטימי שחי את חייו שחי את מטרותיי שלי ולא מטרות אחרים.טיול ביום שישי בשינקין שינה את הבנתי ודרכי.

כמובן שלא התפוצצתי,התחרטתי הבנתי את טעותי.יש לי ערך לחיים...