Die Untermenschen

התחיל הכל עם זריחת שנות החמישים של המאה העשרים. היה זה כשהמשפחה הראשונה הגיעה מהגלות של מרכז אסיה להתיישב בדרום תל אביב. במשך העשורים הראשונים שלהם הם חיו בשלווה פנים-עדתית וכפריות אירונית. ראש השבט הנחה אותו בחכמה.
אמת, אומרים מקצת השורדים היום, שאף אז לא נהנו משלווה כלל, אך ראוי לציין שאף לטענתם החיים אז היה פשוטים הרבה יותר.
אך כמה זמן כבר יכל גן העדן להימשך?
בתחילת שנות השבעים למניינם הגיעה משפחה חדשה מזן חדש לשכונה, ומחור אחר במרכז אסיה. היו הם ציידים-לקטים והתפרנסו ממסחר. למעשה, אף אנתרופולוגים דרוויניסטים בני ימינו ניסו לחקור אותם, אך נאלצו להימלט מתוקף האיום של מוסלמים פונדמנטליים.
ועיניי נעשות לחות מלשמוע את השורדים מספרים שאפשר לחלק את החיים שלהם לחלק אחד לפני שבאו וחלק אחר לגמרי לאחר מכן.
מוכים מהמלחמה של שנות השבעים, בני השכונה הכפרית מצאו את עצמם שכנים למשפחת מהגרים גלותית וסטריאוטיפית שעמדה לבשר רעות.
מה היה מר גורלם, וכמה מחמת האל עוד לא נשפכה עליהם.
בשנים שלאחר מכן החלו מכות שאף אחד לא היה מוכן אליהן, ורבים נקטפו בעודם צעירים, אולי מסיבות פסיכוסומטיות.
שנים רבות לאחר מכן, כשנזכרת אחת מהניצולות כיצד ראתה במו עיניה אישה אחת נושכת את חברתה בשד במסגרת קרב חמולות, היא עדיין אחוזת חרדה, ואף יותר כשהיא נזכרת איך אישה אחרת מאותו השבט החדש איימה לכרות את חזה.
אחד מהשורדים סיפר, שבהלוויות של השכנים החדשים היו נפוצים קרבות סכינים על ענייני ירושה, ותמיד היה חושך משעה מוקדמת בערב, לצורך חיסכון בחשמל. נטען גם שכשאב אצלם היה מוליך את בנו לאנשהו, הוא היה מוליך אותו דרך הגינה ולא דרך הרחוב, שמא הוא יבקש ברחוב לקנות ארטיק או כל דבר אחר שעולה כסף.
ניסן היה המפורסם שבחדשים, והייתה לו רגל אחת. הוא טען שהוא איבד את השנייה בסטאלינגרד, אך הבריות היו מלחשות שהוא נעשה קיטע מתאונת עבודה.
ביתו של ניסן הצליחה להקסים את בנו של השכן הותיק, כשאכלה גוז’גז’ה לאט ובאירוטיות מולו בשעה שהוא הוציא את הזבל החוצה.
ומשם נפתחה הרעה. המשפחות נאלצו להתאחד.
הנישואים גררו שיעבוד, ולאחר שבני המשפחה הוותיקה ניסו להטיל קללת מוות על אותה בת-עוולה (גם הם לא היו נקיים ממנהגים משונים), נפל על החדר בו ישנה מנוע של מטוס שהתקלקל, אך היא ישנה במקום אחר באותו לילה.
ובינתיים הבן שהתחתן איתה חדל מלהיות אדם, והפך לעבד לכל חייו.
בשנים שאב המשפחה המתפרקת הזדקן, לטשה המהגרת החמדנית את עיניה אל ביתו של חמיה הזקן, וקיוותה לרשת את דירתו, דבר שאהבה יותר מכל.
לאחר טקסים עתיקים שכעת נעשו בחברת שמאנים , הודלף גז רעיל לחדר שלה, אך היא שרדה גם אותו. כמה מהנשים הזקנות טענו שהייתה חסינה לגזים.
היא רצתה רק בנים, ובאורח פלא נולדו לה ארבעה. כשהבריות היו משוחחות ביניהן נטען שהיא הפילה את כל הבנות שהיו לה.
כשבעלה גסס, היא סחטה אותו לחתום על הורשת כל כספו ונכסיו אליה ולא לילדיהם.
אותה אשת זנונים המשיכה בתעלוליה אף לאחר מות בעלה המיוסר, ואף חמדה חלק מירושת אביו מבניו ומנכדיו.
השכונה התפרקה בהדרגה, כשהיא חומדת עוד ועוד ממנה ושולחת את הבנים הממושמעים
והחרדים שלה להשליט סדר בכל מקום, ועיניי נעשות לחות כשאני חש את הכמיהה המיוחלת למותה.

"כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע"
(קהלת, י”ב, י”ד)