אימה של אירה נקברה באותו יום אחר הצהרים, רק מספר מצומצם של אנשים נכח בלוייה. דני הגיע להלוויה, עמד קרוב מאד לאירה, ומבטו לא מש ממנה. הוא חש עצב רב למרות שבעצם הוא לא ממש הכיר את אירה. במשך כל ההלוויה אירה התייפחה, היא נתמכה ע"י שני מכרים שלה ולא שמה לב במיוחד מי עומד לידה.
בתום הקבורה כשכיסו את הקבר באדמה ניגש דני לקבר והניח אבן על האדמה ולאחר מכן פנה לאירה.
"שלא תדעי עוד צער", אמר לה כשהוא מחבק אותה קרוב לליבו.
"תודה, תודה " אמרה בכל רפה כשהיא מנגבת את הדמעות מעיניה.
"כל כך יפה מצדך שבאת להלוויה, אתה לא יודע כמה אני מעריכה את זה".
דני עזב את בית הקברות ונסע לביתו ברגשות מעורבים. כל הדרך הביתה חשב על אירה ועל הטקס העצוב בו לקח חלק.
במשך יומים הוא התלבט עם עצמו, ולא הבין איך הוא מתאהב כל פעם מחדש בנשים שהוא לא מכיר. הדבר לא נתן לו מנוח והטריד את מנוחתו. "עכשיו זאת אירה, אני לא מכיר אותה בכלל, מה היא חושבת עלי? איזו שפה משותפת תהיה לנו? מה אני יודע עליה?" לפתע ראה עצמו על ספינה בלב ים כשגשם זלעפות יורד ומאיים להטביע אותה, יחד איתו נמצאת אירה שמחבקת אותו מרוב פחד והוא מנסה להרגיע אותה שהספינה תגיע לחוף מבטחים. המחשבות התרוצצו במוחו, במקביל פניה היפות והתמימות של אירה לא עזבו אותו . "עכשיו היא בביתה יושבת שבעה, מחר בבוקר אסע אליה לנחם" אמר לעצמו.
למחרת בבוקר החליט לא לנסוע לקאנטרי אלא הישר לביתה של אירה. הפעם לא היתה לו בעיה למצוא את הבית. הוא החנה את המכונית וניגש לבית. הדלת היתה סגורה.
הוא נקש קלות על הדלת. אירה פתחה את הדלת, שערה היה מפוזר מה, עיניה נפוחות ואדומות, ניכר עליה שעברה לילה קשה ושלא הצליחה ממש להירדם.
"בוקר טוב, תיכנס" אמרה תוך שהיא מפנה את ידה לתוך הבית כאילו להראות לו את הדרך.
"להכין לך קפה? שאלה.
דני חייך, נזכר בקפה שהיא מכינה לו כל בוקר במזנון שבקנטרי.
"בסדר, אם זה לא קשה לך" ענה בהיסוס מה .
אירה ניגשה למטבח והכינה לו כוס נס-קפה. היא היתה לבושה בחצאית שחורה וחולצתה השחורה היתה קרועה זכר לטקס הקבורה. היא היתה מכונסת בתוך עצמה, שערה היה אסוף, יופייה בלט גם ללא איפור.
"בבקשה , הנה הקפה" אמרה וניגשה להתיישב על הספה בסלון הקטן.
"תודה ", אמר דני כשהוא לוקח כיסא והתיישב מולה.
"משתתף בצערך אירה ", אני המום, לא יודע מה להגיד לך" עצב רב נשמע בקולו.
"תודה שבאת להלוויה, אתה לא היית חייב, בקושי אתה מכיר אותי " ענתה חרישית.
דני ישב אצל אירה כחצי שעה, אנשים התחילו להגיע ,נכנסו לנחם ויצאו , הוא לא ממש מצא זמן לדבר איתה .
"שלא תדעי עוד צער ", אמר כשקם ממקומו ופנה לאירה. הוא אחז את ידה וחש רטט בכל גופו.
"אני צריך להגיע לעבודה, נהיה בקשר" אמר בשקט.
"תודה שבאת, כן נהיה בקשר" ענתה, היא הביטה בעיניו של דני. המבט אמר תודה.
דני נסע למשרדו להמשך יום העבודה שלו . הוא היה טרוד במחשבות על אירה . הוא לא מאמין שזה קורה לו. בערב כשהגיע הביתה, התקלח, הכין לעצמו קפה הפוך, התיישב וצפה בחדשות. אבל ראשו היה נתון למפגש עם אירה ולאן זה יכול לקחת אותו.
"אני חושב שהיא לא מתאימה לי, אין בינינו שפה משותפת, אני חייב למצוא מישהי משכילה ומסודרת כדי שנוכל יחד לבנות חיים משותפים" חשב תוך כדי שהוא צופה בחדשות.
"אבל לא הצלחת למצוא אף אחת כזו עד עכשיו" אמר לו הקול הפנימי שבו.
דני נראה מדוכדך, הוא החליף תחנה וצפה בסרט שהיה באותו רגע בערוץ הסרטים .
שם הסרט היה "אהבה אפשרית", כשעבר על התקציר הסרט קרא שהוא על סיפור אהבה בין גבר ואישה שאף אחד לא נתן לזה סיכויים.
"אולי זה רמז בשבילי? צרוף מקרים? לא, זה רק סרט, רק בסרט קורים דברים כאלה"
הסרט פתאום עניין אותו. כשהתעורר הבין שנרדם באמצע הסרט. הוא כיבה את הטלוויזיה ועלה לחדרו.
בבוקר שמע את קול ציוץ הציפורים, קרני האור הראשונות חדרו מבעד לתריסים,
הם מעירים אותו כל בוקר למרות שיש לו גם שעון מעורר על השידה ליד מיטתו. דני הלך כהרגלו לקאנטרי, כשסיים את שהותו שם התכונן לנסוע למשרדו. לפתע קיבל הודעה : "דני שלום, זאת אירה, האם תוכל לקפוץ אלי היום?" התרגשות אחזה בו.
דני ידע שאירה יושבת שבעה. הוא התלבט מה לענות לה. הוא לא רצה לפתח את הקשר הזה. הוא היה מודע שהוא מתאהב בכל אחת מיד אבל הפעם זה שונה. הוא לא ראה בדימיונו איך הוא חי איתה ומקים משפחה. המחשבות מאד הטרידו אותו.
"אני אגיע אחר הצהרים", כתב לה בחזרה. במשך כל היום במשרד ראשו היה טרוד בענייני החברה כך שלא היה לו זמן לחשוב על זוגיות בכלל ועל אירה בפרט.
ההמשך מחר...
