אנושות בלשון עבר

רוּחות המִדְבר שרקו מָוות ל"חיילי עופרת" שוכני 

אוהלים מאוּבקים. שרשראות זחלים שקשקו עמומות

בּרקע מעופן של אלוּמות קוצים מעוּגלות,

שֶלֶט מפוּיח סִימן עיירה מְיוּסרת שמזמן התייאָשָה

מלהתחנן על נפשה כששרב צהריים אפף בּיֶזָע 

מקצר נשימה כבסרט הזיות. עיניים טרוּטות הִתרוצְצוּ

בארובּות ילדות כהות, נמוכות. 

במסדרון בית החולים, דממה לא הופרה , 

הייתה כאן פעם אנושות , ללא מחלות, ללא חולות נודדים. 

אבל שעון החול אזל , נזל אל מדרונות רכים, חומים , חמים

והתעוררו מחלוקות שהובילו לצחצוח שרשראות,

הערב ירד אך חום המשיך להעיק, "ארובות" הנערות

הצטמצמו לחָרָך אל מול האיום כשעורבים ארבו לטרף

במעוף איטי. ממוּל, פרגוֹד ערפֶל הִצְלִיל דמויות מתנודדות,

רעש סוער הצעיד "חייל עופרת" ממלחמתו הקודמת

אל ראש גבעה, לתצפית על פגרי שרשרת.

או אז, באחת, פּורֶצֶת סֶגֶר, בָּהָקָה פטריית ענק, מנפצת,

דוחסת שרידי אנושות אל אופק אדום, שוצפת,

שוברת ענן ומְמיתה שוב את שְמת כְּבָר מזמן.

ואם עדיין את שומעת ,יקירה, שריקת רוחות מדבר

הרי שהן מנגנות את שירת החידלון בזמן עבר.

כי כבר מזמן אין "חיילי עופרת",

יש בקושי עותק דהוי של הסֶרֶט.