"זה לא הילד שלי", אמרה איריס.
אייל שתק. איריס הביטה בידיו: אחת סגורה לאגרוף. שניה עוטפת את האגרוף ומלבינה בפרקים.
הידיים שלו, החזקות האלה, מסתירות סנטר ופה, נשענות על שולחן בית הקפה.
מה שמביט באיריס הוא לא אייל. מה שמביט בה הוא מסכה נוקבת של עיניים ואף. לא אנושי כמעט.
פעם, המבט הזה בדיוק הפחיד אותה עד כדי שיתוק.
*
"אני מסתכל על הידיים שלך. זה הכל. הן יפות. את רואה," הוא לקח את ידה מעל הבאר כאילו הייתה גוזל עדין והתווה באצבעו את קווי המתאר שלה,"הפרקים שלך עדינים, הציפורניים מושלמות. הפרופורציות זה מה שזה, הפרופורציות." איריס חייכה, לא מזהה את עומק החמימות הזו שהיא חולקת עם האיש הזה, יודעת שהיא אמורה לסרב או להרתע. אבל הוא היה רגוע כל-כך ויפה.
"אני יכול להסתכל על כפות רגלייך?" היא צחקקה, רואה בקצה עיניה את מבטו המלוכסן של ג'ימי הבארמן. גבה אחת מתרוממת כמאותתת. מאותתת מה? אבל רגלה של איריס כבר עלתה מאליה מכסא הבאר הגבוה לכיוון עיניו של האיש ששמו סטיבן. לקוח מועדף בבאר השכונתי. מועדף ונשוי.
"משובח ברמות מיקצועיות," הוא אמר,"אולי את רוצה שאני אזמין לך ולרגליים שלך איזה קוקטייל?" חייך וליטף את כף רגלה ואת שוקה עד הברך.
"בטח," ציחקקה איריס," לי ולרגליים שלי".
*
אייל התכופף קדימה הוציא מכיסו האחורי את ארנקו המהוה, זה שהוא שומר עליו באדיקות כבר עשר שנים, והזמין חשבון. איריס הסתכלה עליו, מבטה חתום. המלצרית, צעירה מאיריס בעשר שנים לפחות, הניחה את החשבון בחיוך, אך בהבחינה במתח שבין שני הלקוחות השתקנים האלה, מיהרה לחזור לערבסקות העשן האפורות שעיטרה הסיגריה בפינת המלצריות.
*
סטיבן ליקק את כפות רגליה כמעט חצי שעה, אחרי שמרח לה לק אדום בתאווה דתית כמעט. היא הביטה בו משולהבת. בחיים לא אהבו אותה דרך כפות רגליה. אחר כך הוא עיסה אותן ואת כפות ידיה, ולבסוף, כשהוא היה קרוב לאוזנה, הוא לחש לה, שהדבר החשוב הן הפנים שחוברות לשלמות הפרופורציות של גפיה. הוא נישק אותה כל כך הרבה זמן, שבסופו של דבר הייתה זו איריס שהפשיטה אותו בדחיפות ששמורה לרומן משרתות ולא לאיריס גבע הקטנה, שנתנה לכל גבר בחייה לגמור מהר אחרי ההתנפלות המביכה שרובם הפגינו. עד לרגע זה, הריגושים האמיתיים היו במהלכים שלפני המפגש המיני. הזיון עצמו היה לרוב עלוב מספיק כדי לטבוע בבאר החויות האבודות. אבל עם סטיבן, זה היה כאילו היא לבד. כאילו הוא מכיר אותה כל-כך טוב, שהיא יכולה לאונן את עצמה איתו. מצד שני, הוא גילה בגופה נקודות מגע חדשות. לא רק מיני, אלא פיזי טהור: מדגדג, מענג, נעים. אבל בעקר משחרר.
*
איריס נשרכה אחרי אייל, בדרכם למכונית שחנתה שלושה רחובות מבית הקפה. אייל עצר פתאום, נשען על גדר האבן של אחד הבניינים הלבנים, ונשם עמוקות. איריס נעצרה מאחוריו בשקט שעדיין העיק כמו השקט הבא אחרי ויכוחים אלימים כמעט.
"אני מעדיף להיות לבד, אם לא אכפת לך." הוא אפילו לא הסתכל עליה. "ושל מי אור בכלל?" פעם ראשונה ששמו של אור הוזכר. בנם בן השמונה, שאומץ על ידי אייל, לאחר שהתחתן עם איריס לפני חמש שנים.
"של חן". גם בגבו אליה ראתה איריס את הכיווץ הפנימי במעיו של אייל. הוא אסף את עצמו, התרומם והמשיך ללכת. איריס הסתובבה והלכה גם היא. לא נותר בה כוח להתמודד עם הכאב שלו, היה בה כוח מועט ביותר למען עצמה, זה הכל.
*
כשסטיבן לבש את החלוק הוורוד שלה, אחרי המקלחת המשותפת, זה הצחיק אותם כל-כך שהיא לא יכלה לעמוד, ובהתפרקות שהפתיעה אותה לגמרי, היא קרסה לריצפה בתערובת מוזרה של צחוק ובכי. סטיבן המבוהל ניגש אליה והרים אותה, חיבק אותה ופער עיניים גדולות,"אייריס בייבי, ידעתי שאני טוב אבל לא עד כדי כך.." הוא ניסה לחייך, אבל הבכי של איריס לא פסק, גם לא בשביל ההומור שהפגין. לאחר כמה רגעים אמרה איריס "אני מצטערת הרבה," באנגלית קלוקלת שלא נישמעה בפיה עד רגע זה. "מצטערת מאוד," סטיבן תיקן אותה ומרח את הדמעות על כל פניה בכף ידו הענקית. איריס לקחה נשימה וניסתה להסביר: "אחותי ניפטרה לפני כמה חודשים וזה עלה שוב, חשבתי שאני מתמודדת... אתה הגבר הראשון שאני שוכבת איתו מאז שבאתי מישראל, ואמרתי אולי מגיע לי קצת גוד טיים בלי קשרים מחייבים...ואתה.. אתה היית כל כך טוב אליי... וזה היה באמת מיוחד ואחר... וזה היה כל כך נעים, לא יודעת, אף אחד לא עשה לי ככה עם הרגליים... והנה בסוף אני מקלקלת הכל כמו איזו... אבל זה שאתה נשוי...אולי הרגשתי משהו עמוק מדי איתך... " ושוב דמעות פרצו כמו סותרות את כל הכרזות ההנאה ומגבות את כאבה המוסרי בו זמנית.
"אני איבדתי אמא לפני שנה, זה כואב כל יום, כל יום." הוא אמר, "ולגבי אישתי, טוב זה נגמר בכל מקרה. אין שם כלום. רק ביזנס." הם נשארו חבוקים, עד שסטיבן התלבש והשאיר לה את כרטיס הביקור העיסקי על הדלפק "תתקשרי אלי, אני מתכוון לזה." ואז הוסיף בקול קטן "רק לא הבייתה".
*
איריס הלכה כמה דקות ברחובות תל-אביב, עד שהגיעה לטיילת. כמה צפוי, חשבה לעצמה והתיישבה על כיסא פלסטיק לבן. עשר בבוקר, יום שני, אביב. יש מעט אנשים בים, כמה זוגות פזורים, אור בהיר, רוח נעימה. זה יכל להיות בדיוק כמו פעם, כשהיא גרה על הים, בדירת רווקות הוללת ביונה הנביא. אבל היא ידעה שהיא כבר לא אותה איריס, הרזה הפנויה שאוספת כסף לטיול הגדול וגברים לחדר. לולא החליטה לספר לאייל על אור היא יכלה לשכנע את עצמה לכמה דקות שהיא עדיין איריס ההיא, המצחיקה. לפעמים היא עוד מצליחה לעשות את זה. אבל לא היום.
*
המשמרות בבאר תמיד התחילו בארוחת צוות. לפני פתיחת הדלתות ללקוחות, היו יושבים כולם לאכול ולרכל על כל דבר שבעולם. באותו יום, כשכולם התחילו להסביר לאיריס שהסטיבן הזה הוא חדשות רעות, (הרי הוא נשוי ובטח סוטה), איריס ראתה את פניו מבעד לזגוגיות החזית של הבאר. 'או-אוווו' ארוך וקולני נשמע סביב השולחן, ליחשושי הצוות געו ואיריס קמה לעברו, לאחר שהיסתה אותם במבוכה.
היא פתחה את הדלת ויצאה אליו, לרחוב.
"מה אתה עושה פה?" שאלה איריס מהדקת ג'קט דק לגופה.
"הייתי חייב לראות אותך. את בסדר?" הוא שלח יד ולקח את ידה המשולבת על גופה, נשק לה וחייך," דאגתי זה הכל." הם נפרדו לפני כמה שעות אצלה בדירה. היא הביטה בו בתערובת של שמחה וחוסר הבנה.
"את חושבת שזה מוזר שבאתי לכאן, נכון? הייתי צריך לחכות שתתקשרי. אבל לא לקחתי את הטלפון שלך." הוא עזב את ידה לאט. היא אמדה בעיניה את כנותו. רעד קל עבר בשפתיו, כזה שהיא לא ראתה מעולם על שפתיו של גבר.
"זה לא מוזר", אמרה כדי לנחם, "אני מתה מפחד שאישתך תעבור במקרה ותראה אותנו".
"אז אתה רושם את הטלפון?". הוא רשם. אז חייכה ואמרה לו שהיא חייבת לחזור לעבודה. שאפה הרבה אויר קר ופריך, ונכנסה אל גוב ההערות שהמתינו לה.
*
מישהו ניגש אליה. איריס הסתכלה על האיש הזקן והכפוף שהתקרב, משך כסא מהצד, והתיישב לידה.
"סליחה שאני מזמין את עצמי, אבל אשה יפה לבד על חוף הים זה מסוכן. זה לא כמו פעם. עכשיו יש פה בעקר מסוממים, פרוצות וסרסורים. ואיפה בעלך, אם אפשר לשאול?"
איריס חייכה אליו, ללא שום תרעומת. זה לכשעצמו היה מוזר, לאור גזילת הפרטיות והמרחב האישי המהירה במדינה הצפופה הזו, שהכעיסה את איריס לא פעם. אייל טוען שזה יותר מדי זמן אמריקה, שהצביעות הנימוסית שלהם חילחלה אל ההתנהגות שלה ואל הציפיות שלה מהישראלים.
"בעלי, אני חושבת, עזב את הבית." אמרה בהפתעה גמורה.
"אה." אמר הזקן ללא התרגשות, "ידעתי שמשהו אינו כשורה, יש לי נסיון רב שנים על הים."
איריס הביטה בו. גופו כפוף לצד שמאל אולי בשל מחלה, זקן מדובלל, חולצה צחורה קיצרת שרוולים מוכנסת בקפידה אל תוך מכנסי עבודה בצבע חאקי וסנדלים תנכ"יות.
"אני נמצא כאן על הים בתל אביב כבר ארבעים שנה. כל בוקר. גם אם אני חולה אני בא. אני מכיר כאן כל גל וגל", הוא חייך והסתכל על הים.
"הרבה שנים שמרתי שקר בבטן. היום סיפרתי חצי ממנו. אני לא חושבת שהוא יוכל לסלוח לי." אמרה איריס כאילו הוא שאל.
"אה," אמר הזקן "גבר אחר. כן, תמיד זו צלע שלישית." הוא חייך והינהן נמרצות, "לכולם יש שקר, חביבתי. גם לבעלך. אני לא אתפלא אם מחר אפגוש אותו ממש כאן." הוא קרץ.
איריס כמעט התחילה להסביר לו שזה בכלל לא גבר אחר, שזו אשה אחרת, אמא אחרת ליתר דיוק - אחותה, אבל בעצם זה אכן היה גבר אחר, זה היה סטיבן. היא החזירה את מבטה מעל פניו של הזקן אל הים חזרה, וישבה ככה בשקט, נותנת לעצמה להשטף בחמימות השמש. סוף סוף למדה לשתוק, היא הרגישה, אבל לא לבלוע.
*
ג'ימי הבארמן היה זה שראה אותה בוכה. היא עמדה עם הסיגריה ביציאה האחורית של המסעדה, ליד פחי הזבל ובכתה בשקט בין נשימות עשן, אדי בישול ואדי הבל פה של פברואר קפוא. הוא הסתכל עליה וסינן בשקט "הבן זונה לא עוזב את אישתו, מה?" איריס חייכה אליו והינהנה.
"זה תמיד ככה, מותק. גם לי הם אומרים את אותו הדבר. אצלי כמובן זה מסובך קצת יותר, עם כל הגיי שיט הזה שהופך כל דבר למיוזיקל בברודווי," הוא הניע את ידיו ורגליו בתנועות סטפס מאולתרות והפיק צחוק קטן מאיריס.
"לא ידעתי שאתה גיי" היא אמרה.
"אף אחד לא יודע וזה לא שאני מסתיר. אני פשוט לא מספר את זה לכל אחד " הוא חייך והדליק סיגריה.
"אם את רוצה לגמור עם סטיבן את צריכה להגמל ממנו כמו מסמים. אם את צריכה, אני אסביר לה איך. אבל רק אם את רוצה. את יודעת מותק, ההחלטה היא רק שלך." הוא חזר לבאר ואיריס ידעה מה צריכה להיות ההחלטה הנכונה, אבל זה לקח לה עוד חודשיים לנתק סופית את הקשר שנמשך ביניהם שנה. היא לא הצליחה לוותר על האהבה הזו, על כל עיוותיה. רק כשאישתו הגיעה לביקור בבאר, היא הבינה שאין לזה סוף טוב. באותו ערב היא ארזה תיק, דיברה עם בעל הבית, אמרה לו שהיא עוזבת בסוף החודש, ועברה לבית של ג'ימי.
לג'ימי היתה דירת סטודיו מעוצבת כמו שרואים במאגזינים. הכל מקורי ומוקפד "בלי אף מוצר מאיקאה!" הוא צרח מהמטבחון. "מה את שותה?" הוא שיקשק שייקר נירוסטה, ומזג לעצמו מרטיני יבש. "כזה", ענתה איריס והתיישבה על הספה. מהחלון הגדול ניבט ההדסון על כל סירות המפרש, ספינות הגרירה והמעבורות לסטטן איילנד. "יפה פה. זה בטח עולה לך המון."
ג'ימי הגיש לה את המרטיני שלה, ואמר בקול ממזרי " זה המאהב הנשוי שלי משלם. צ'ירס!".
*
כעבור כשעה, קמה איריס מכסאה, פנתה אל האיש הזקן ואמרה לו שהיא הולכת. עוד מעט הילדים חוזרים מבית הספר והיא צריכה להכין ארוחת צהריים.
"כן, ברור," הוא אמר, "שיהיה בהצלחה. את יודעת," הוסיף כסוגר עניין "לא הכל חייבים לספר, אפשר פשוט לשוחח עם הים."
בצדו השני של כביש הטיילת, היא הרימה את ידה ועצרה מונית. במושב האחורי אמרה לנהג לנסוע לרמת אביב, והתנצלה שלא התיישבה לצידו, איזה וירוס, שיקרה בחינניות. ההרגל הזה, לשבת מאחור במוניות לעולם לא יעזוב אותה, חשבה. איריס הביטה מבעד לחלון והנהג הציץ בה במראה חייך ואמר שחבל שאשה כל כך יפה ככה עצובה. היא חייכה מתאמצת לא לבכות, לא במונית. היא הסיטה את פניה חזרה לסרט הרחוב המוקרן כרקע לדמותה המזוגגת על חלון המונית, פוטו מונטאז' של השתקפויות בתנועה. האנשים ההולכים נראו כל כך מאושרים, צבעוניים, קיצביים, צעירים. שלושים ושלוש שנותיה הקצרות הרגישו כזיקנה. אולי בשל הצער שמלווה אותה חמש שנים מאז עזבה את ניו-יורק. הצער שהתגבר ביומיים האחרונים מאז שסטיבן התקשר, הצער שהולך להתחתן עם הזיקנה שלה.
*
כשהכל נגמר ביניהם, והחברים של סטיבן כבר ידעו שזה סופי, ואישתו שגילתה הכל, קבעה להם טיול פיוס לפאריז וטיפול זוגי, סטיבן הופיע פתאום בפתח ביתו של ג'ימי. השעה כבר הייתה ארבע לפנות בוקר, ואיריס וג'ימי היו שיכורים לאחר בילוי סוף משמרת בבאר. סטיבן ישב ליד הדלת רגליו הארוכות מקופלות תחתיו וראשו שעון לאחור. איריס נבהלה וג'ימי היה זה שדיבר, "מה אתה עושה פה?" בקול שיכורים מתנגן, "איך עברת את השומר?"
סטיבן התרומם, "אני חושב שאולי כדאי שנכנס", הוא אמר בקול רגוע שנשמע כמו לחישה לעומת שאון השיכרות של ג'ימי.
"אתה יודע מה אני חושב?," אמר ג'ימי תוך כדי חיפושי מפתח,"אני חושב שאתה מאוהב, בנאדם. מאוהב באשה היפה הזו. אם לא הייתי גיי, תאמין לי, לא הייתי מחכה. אבל אתה, יש לך זמן, הא! הנה המפתח המזוין, אתה, רק גומר אותה לאט, לא חבל? מבטיח שיהיו לכם חיים מושלמים יחד, ואין לך בכלל מושג מי היא באמת, בשבילך היא רק.. כפות רגליים..משהו לשחק איתו, לא?" הוא פתח את הדלת במאמצים כנים, והוסיף תוך צחוק וגיהוקים, "אבל היא הייתה בצבא, בנאדם, בצבא הישראלי! אתה יודע מה היא יכולה לעשות לך?" ג'ימי נכנס לשירותים בכוחותיו האחרונים ואיריס נכנסה לדירה בעוד סטיבן מוציא את המפתח מהדלת ושם אותו על השידה בכניסה. הוא סגר את הדלת והתקרב לאיריס.
"זה לא טוב שבאת סטיבן" אמרה איריס מודעת להבל האלכוהול הנודף מפיה, "אני אמרתי לך, אישתך באה אליי לבאר וביקשה זמן. היא אמרה שאם זו אהבה אמיתית, היא מוותרת. אבל אני שתקתי. לא אמרתי לה שאתה אהבת חיי, לא אמרתי לה שהבטחת לי כל מה שלא נתת לה מעולם".
"זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות עכשיו – לתת לך הכל. כבר ארזתי תיק, יצאתי מהבית. אני אצל דיוויד, הנה תתקשרי אליו – תראי." הוא התקרב שוב, ואיריס מעדה אל תוך הספה.
"לא", אמרה איריס, "אתה משקר. אתה נוסע איתה לפאריז והולך לטיפול זוגי", היא הרגישה איך אט אט עולות הדמעות וגופה שוב מתפורר מול פניו היפות, הכואבות כל-כך עכשיו," אני חייבת לעזור לעצמי סטיבן, אני חייבת לנתק את עצמי ממך, אתה לא טוב לי, לא טוב. תראה מה נעשיתי. אשה שמפרקת בתים, שפוגעת במישהי אחרת, שגונבת אהבה לא לה." איריס לקחה אויר עצמה עינים והמשיכה," סטיבן אם אתה כל כך רוצה בטובתי, אתה תבין שהזמן שלנו כבר עבר, היה רגע שלמרות הכאב שהרגשתי על מה שאנחנו מעוללים, היה רגע המפנה. השמחה שלנו הייתה שורדת הכל, האהבה שלנו לא הייתה קורסת אל תוך עצמה."
סטיבן הסתכל עליה, בוכה בעצמו. הוא התיישב לצידה, ושם את ראשו על ירכיה. איריס ליטפה אותו וכל דמעותיה נמהלו בשערו הארוך, העקשן. הוא לא נלחם על ההחלטה שלה, אמרה לעצמה איריס בהתפכחות. השמש עלתה והם עדיין היו באותה תנוחה. ג'ימי שעדיין היה בשירותים נחר, כנראה ישן על הריצפה. בסופו של דבר, איריס ניתקה את עצמה מסטיבן, הציעה קפה וניסתה להראות הכי חזקה שאפשר. כשהוא הלך לעבודה, היא הרימה טלפון לסוכנות הנסיעות והזמינה כרטיס לישראל. לא אמרה לאף אחד. תוך שבוע היא הייתה על מטוס, לאחר פרידה חפוזה ותמוהה מכל החברים הרבים שעשתה לה בניו-יורק, בבאר ומחוצה לו.
*
כשסטיבן התקשר שלשום, היא לא האמינה שהיא תזהה את קולו כל כך מהר. אבל היא אפילו לא היססה, אחרי ההלו הראשוני היא שמעה את עצמה אומרת "סטיבן?" ואז מיד בבהלה - "איך יש לך את המספר שלי?"
הוא צחק בצחוק הבריא שהיא כבר שכחה. חיוך פשט על פניה, מחמם בדרך את כל גופה.
"דיוויד נתן לי. טוב, הוא לא ממש נתן, אני שומר לו על הבית, אז קצת חיטטתי לו במחשב, אני יודע שאתם בקשר כל השנים. אני גם יודע שיש לך ילד וילדה, ושאת נשואה לבחור טוב. קראתי קצת במיילים ששלחת לו". איריס לא ידעה מה להרגיש כלפי החוצפה הזו שלו, להכנס למקומות של אחרים כדי לספק את תאוותו, זה הרגיז אותה מצד אחד אבל גם התמיה מאידך על שום הקסם שזה הילך עליה. מה זה שמחמיא לה כל כך בחיפושיו אחריה? איך הוא עושה את זה?
"היי, את שם?" הוא שאל מודאג.
"כן", ענתה בקול שנשמע לה ישראלי מדי, בוטה "אני כאן. למה התקשרת?"
"אני מגיע לישראל בעוד שבוע. חשבתי שניפגש." איריס שתקה, "את רוצה להפגש, או שזה לגמרי מטורף?"
זה בדיוק זה, זה לגמרי מטורף, הוא מטורף והעובדה שהיא מדברת איתו הופכת את הכל לטירוף.
"אני לא יודעת" ענתה איריס בכנות,"אני מאוד עסוקה בימים אלו, אתה יודע שני ילדים ועבודה.. ואין לי מושג מה להגיד לבעלי ו.." סטיבן קטע אותה – "מצטער, אייריס, זה באמת היה חסר רגישות מצידי."
אייריס הוא קרא לה. עד לאותו רגע לא ידעה כמה התגעגעה לשמוע את שמה בקולו, עם היוד הנוספת הזו שהופכת אותה למישהי אחרת. וכמתעוררת מחלום עצוב אמרה לו:"אני זוכרת את הסקס שלנו, אני זוכרת הכל כל יום. זה עדיין כואב. זה עדיין לא החלים, היית מאמין? החיים שלי בטוחים כאן, כל עוד אני לא מוציאה אותך מהקופסא."
"איזו קופסא?" הוא שאל כמעט בלחישה.
"קופסת השקרים", ענתה איריס," רוצה לדעת עוד משהו שחוץ מאמא שלי אף אחד אחר לא יודע? הילד הבכור שלי, הוא לא ממש שלי, הוא של אחותי, זו שנפטרה לפני שנפגשנו."
היא שמעה את נשימתו הכבדה מעברו השני של הקו. למה היא סיפרה לו את זה?
"אייריס, תני לי לראות אותך בבקשה. רק פגישה אחת, אוקיי? במקום ציבורי, איפה שאת רוצה. אני חייב."
איריס חייכה, 'הוא חייב', גילגלה במוחה, ואז הוסיף "אייריס, אני מעולם לא וויתרתי עלייך. זו את שברחת".
*
אחרי שחזרה לישראל, לא היה לה זמן להתאבל על מות הקשר עם סטיבן. האבל על חן, עיכל כל חלקה טובה במארג המשפחתי הרופף ממילא. הכעס על התאבדותה כבר חלחל אל פניהם של הוריה ואיריס שחזרה זה עתה מעצמאות מוחלטת, בעקר ריגשית, לא יכלה לשאת יותר מכמה שעות רצופות של רעם כלוא בדמות שיחות חולין.
והיה גם אור.
אור היה בן שנה ועשרה חודשים. הוא היה בן ארבעה חודשים כשחן מתה. במכתב שהשאירה האשימה הכל בפרידה מבעלה, שנסע לאפריקה, לאיזה תפקיד חשוב וסודי ונטש אותה לאחר שהבין כי המאבק בדיכאון שלה אינו דומה למלחמות שהוא הכיר. כשהוא נסע חן לא ידעה שהיא בהריון, רק לאחר אישפוז של יומיים במחלקה הפסיכיאטרית, אחרי אחד מנסיונות ההתאבדות שלה, אמרו לה שהיא לא הפילה. איריס הייתה איתה כשחן החליטה להפסיק עם התרופות וללדת את התינוק בלי לספר לבעלה. וגם אם הייתה רוצה, סביר להניח כי לא הייתה מוצאת אותו לפחות כמה חודשים מפאת חשאיות התפקיד, או שחיתותו. ההורים נרתמו לנושא ההריון ונדמה כאילו חדרה איזו שמחה לליבה של חן. שמחה שאולי תציל אותה מהדבר השחור שאחז בה. אך אחרי הלידה חזר הדכאון הרגיל והדברים יצאו מכלל שליטה עד שהיא הצליחה לשים לזה סוף. איריס מצאה אותה במיטתה בבוקר יום ראשון, בדיוק כשהחזירה את אור מסוף שבוע אצל הסבים. בערב עוד דיברה איתה, קבעה איתה לארוחת בוקר וסיפרה לה מה אור אכל ועשה. הדבר היחיד שחן אמרה היה שהיא יודעת שאור בידיים טובות.
חודש לאחר השלושים, איריס קנתה כרטיס לניו-יורק. מבטיחה להוריה שהיא נוסעת לאיזה חודש כדי להתאוורר. בערך שנה וחצי אחרי, כשאיריס חזרה, היא הבינה שאף אחד לא סיפר על מותה של חן ועל אור לבעלה של חן, או לבני משפחתו שהקשר עימם נותק מזמן. הוריה היו בסוף תהליך מכירת הבית ומעבר לעיר רחוקה יחד עם אור. להתחיל הכל מחדש, רחוק מהזכרונות אמרה אימה, ולאביה לא נותר מה לומר בנידון או בכלל.
*
איריס ירדה מהמונית, שילמה לנהג והוסיפה טיפ, כמו בניו-יורק, הנהג הופתע. בראשה שמעה את אייל מצקצק ואומר שתפסיק כבר עם גינוני הליידי שלה. אבל היא לא תפסיק. במעלית היא בחנה את פניה בראי לאור הפלורסנט הנורא. קימטי הזמן בפניה הפכו נהרות. עמוקים ומלאי דמעות. זה נורא איך שהדמעות האלה יורדות מבלי שהיא תרגיש, איריס נבהלה. כל כך הרבה זמן היא לא בכתה, שזה נראה מכני לגמרי, מנוכר. זו היא במראה?
יש זמן עד שיבואו הילדים. היא הוציאה משידת האיפור ספר טלפונים ישן, מהתקופה ההיא, וחייגה למשרד של סטיבן. מזכירה אלקטרונית ענתה. בטח, שבע שעות הפרש, היא נזכרה. היא הסתכלה על הסירים במטבח, על הבשר שהוציאה להפשרה אתמול, על הפתקים והרשימות בלוח ההודעות. לא מרגישה דבר פרט לזה שהבית סוגר עליה, לוחץ. היא מחייגת שוב למשרד שלו, משאירה הודעה בלי שם:"מתי אתה נוחת? שלח לי באי-מייל". אחר כך מחייגת לאייל.
"איפה אתה?"
"במשרד, עם גוצי. חכי רגע" היא שומעת שהוא יוצא למרפסת, מצית סיגריה ושואף,"כן, אני שומע."
"מה, חזרת לעשן?"
"כן. אבל זו שיחה אחרת, איריס." איריס שואפת אויר, בדיוק כשהוא נושף עשן ואומרת במהירות "אני חושבת שאני צריכה חופש, אם נוכל להתארגן על זה. לא להעלם לחו"ל או משהו, רק קצת זמן לבד. נראה לך הגיוני? שתשאר עם הילדים לארבעה ימים ככה?" היא מחכה עד שדבריה יופנמו.
"איריס, אני זה שקיבל אגרוף בבטן." צפוי. איריס מתארגנת מהר, אין לה מה להפסיד, הפעם היא חייבת להנחית, "אייל, אני זו שחיה עם האגרוף הזה כל כך הרבה שנים, אני זו שנתנה לך אותו, אני זו שצריכה לחשוב על דברים בדיוק כמוך, אני זו שלא נחה כבר יותר מחמש שנים."
איריס שמעה אותו שואף ונושף בעצבנות "אם ההורים שלי ואמא שלך יעזרו, אז נראה לי שאפשר."
"תודה אייל, אני מעריכה את זה, באמת," ואז טילטל אותה בכי אנחות של הכרת תודה, "תודה," משכה באף והבטיחה לדבר עם ההורים.
הילדים הגיעו אחרי שאיריס כבר נרגעה. היא הכינה להם אוכל לשבוע הקרוב והקפיאה בפריזר, ארוז בשקיות עם תאריך ההקפאה. הם אכלו ותוך סידור התיקים לחוגים היומיים היא סיפרה להם שהיא יוצאת לחופש. אור הסתכל עליה באי אמון, ודנה שאלה לאן היא נוסעת.
"אני חושבת שלצפון, למירי. המון זמן לא הייתי אצלה."
אחרי הסבר מעמיק, הבינה דנה כי הפעם היא לא יכולה להצטרף, והם ישארו עם אבא. בערב, איריס הייתה בדרך למירי, לצפון.
*
בביתה החדש של משפחת גבע, לקה אביה של איריס בשני שבצים שהותירו אותו נכה, פיזית ומנטאלית. אמה כמעט קרסה בין הטיפול באור לטיפול בבעלה אז בטבעיות מתבקשת, לאחר שאיריס חזרה הפך אור לילד שלה. הוא קרא לה אמא כשהיא הוציאה אותו מהגן, ישן איתה במיטה ופנה אליה בכל מצוקה. איריס אהבה את המשמעות החדשה הזו בחייה, את הריח בכריות. זה נתן טעם לכאב הפרידה מסטיבן וזה היה הדבר הנכון לעשות. היא מצאה עבודה בה כולם ידעו שהיא אם חד הורית, עד כי גם לה נראה שאור הוא אכן הילד שלה. רק בבית הקברות היכה בה האבסורד שבקפיצה שלה מחיי העיר הגדולה על כל חטאיה, אל חיי האימהות הכפויים על כל האחריות שבהם.
יום אחד, כשהיא ביקרה בקבר, היא ראתה מרחוק אדם יושב לצדו. גם לפני שראתה את פניו, ידעה שזה הוא. היא קרבה לאט, עד שהוא הסתובב, פניו נפוחים מבכי טרי, "לא ידעתי שהיא מתה, או התאבדה." הוא הפנה את פניו ממנה והתייפח קצרות. אז התרומם, והסתובב חזרה. "חזרתי שלשום. גם ההורים שלי לא ידעו שהיא התאבדה, הם שמעו דרך מכר משותף על המוות, אבל הם לא רצו לספר לי, וזה כל מה שהם ידעו. למה לא סיפרתם?" הוא הסתובב שוב ונשען על המצבה, בגבו אל איריס.
"למה לא סיפרנו שהיא התאבדה בגלל שעזבת אותה?" שאלה איריס בדקירה מכוונת ללב העניין. הוא הסתובב ושלח בה מבט שהפחיד את כל כולה, לשניה, ואז אמר "כן, קיבינימאט, בגללי", והסתובב.
"לא יודעת. עד היום אני לא בטוחה לגבי מה שקרה עם חן. אתה יודע יותר טוב מכולנו, לא אייל? שלא לדבר על כל הנסיעות התכופות והמוזרות לכל חור אפשרי על הגלובוס, שבהם טלפון הוא תופעה נדירה". היא המשיכה להביט בגבו, בירכיו היציבות, בשערו המלא המסודר בתספורת הצבאית הניצחית, בידיו החזקות. גברי כמו שרק חייל ישראלי יכול להיות, גברי ואטום. הוא הקיף את הקבר, התקרב אליה ואמר "הייתי רוצה לדבר איתך, לא כאן, לא עכשיו. אם תרצי, הנה הטלפון שלי", ואז פנה והלך לו.
הוא לא יודע על אור, חשבה איריס.
*
אצל מירי, התכרבלה איריס על הספה, עם תה צמחים שכה התאים לאוירה הצפונית, ולגינה הפורחת של מירי. הן כבר הספיקו לצמצם את כל הסיפורים של הזמן האחרון לשלושה ימים של שיחה מעורבת וערה, ועכשיו נותרה השיחה עם סטיבן. איריס כבר קראה את האי-מייל שסטיבן כתב לה. אם הכל ילך כצפוי, היא תפגוש אותו מחר בנתב"ג. אין לה מה לחשוב על זה יותר מדי. בבית קפה, שם בשדה, אם הוא לא יהיה עייף מדי, או במסעדה בתל-אביב למוחרת אם הוא כן יהיה עייף. בכל מקרה היא חוזרת הבייתה, הגעגועים לילדים הציפו אותה בגלי אשמה ואייל צריך לצאת ליומיים לאיזו עיסקה. ככה הם קוראים לזה. 'פעולה' או 'משימה' נשמע פלצני מדי בעיניהם, ז'רגון של סיפרי בלשים, לא של החיים.
וככה יסגרו הדברים.
היא לא תברח עם סטיבן, ואייל לא יעזוב את הבית. "אין לי לאן", אייל אמר. "מחמאה אמיתית" ענתה לו איריס, ופתאום הם צחקו. כמו בפעם הראשונה שהם שכבו, אחרי שבמשך חודש דיברו כל לילה על כל דבר שרק אפשר, ואיריס שיקרה כל לילה לגבי אור.
"זה משנה הכל עכשיו שאתה יודע", אמרה איריס ולא ידעה אם היא שואלת.
"אני יודע שאור שלי, אם זה מה שמטריד אותך. נראה לי שתמיד ידעתי שהוא יותר שלי משלך, איך שהוא." ואחרי הפסקה, "תראי איריס, אני לא יכול לבקש ממך לשתף אותי בכל. אני למדתי שיש לך לא מעט סודות, בדיוק כמוני. אני הרי לא יכול להתלונן על זה. אבל בנוגע לדברים הרי גורל, הייתי שמח לדעת קצת יותר. במיוחד כשמדובר בקנוניה משפחתית ענפה". איריס ספגה את הביקורת בחיוך. לא פעם נראה לה הזוי האופן בו חזר אייל לחיי המשפחה, על כל הרגשות המעורבים שהוא ייצג. הכעס על עזיבתו, האשם על הסתרת האמת מפניו, הברכה בהיותו אבא לאור, המבוכה בהיותו בעל לאיריס, האחות הקטנה של חן. ובתוך כל זה השתרגה לה הפנטזיה שאיריס טיפחה בהחבא, הפנטזיה שהיא נמצאת בחיים האלה עם אייל ואור ודנה, רק לצורך גמילות חסדים. זה רק זמן שאול עד הגראן פינאלה הרומנטי של אהבת האמת. בסוף הכל יתהפך שוב, והיא תשוב ביום מן הימים לזרועותיו של סטיבן, כשהם יהיו מקומטים וזקנים.
*
אבל מחר היא עדיין לא תהיה מקומטת וזקנה, וסטיבן עדיין יהיה נשוי, והמקסימום שיקרה הוא סקס כפות רגליים מענג, שיכול בהחלט להיות הסוד החדש שלה.
