מעולם לא הבינו אותי, ואני לא מצפה שיתחילו עכשיו. למעשה, אולי כבר מאוחר מדי... אולי כולם חושבים שהשתגעתי.
באגם ההוא, הקטן, מסתתר הסוד שלי. חיים שלמים בניתי לעצמי שם, עם המים והטבע. נמאס לי לנסות להשתלב בעולם שלא באמת יודע מי אני ולמה אני מסוגלת, לכן פניתי לאמא אדמה, האחת שמקבלת אותי כמו שאני, ללא מילים. אהבתי ללכת לאגם הזה ולשבת על הדשא. לא כמו אגם של אגדות, ואולי בגלל זה אהבתי אותו.
המתבוננים מהצד ראו בו מקור מים קטן ובלתי מספק. סתם שלולית גדולה של מי-גשם. לא הבינו למה אני חוזרת והולכת לשם, פוקדת את המקום כמה שאני רק יכולה. הייתי יושבת שם שעות, מול האגם שלי, ומדברת אליו.
בהשתקפות המים, היה החצי השני שלי. הוא היה סוג של רוח, אבל שנא כשקראתי לו ככה. שאלתי אותו למה הוא תקוע בתוך המים, והוא אמר שזה בגלל שהוא לא סיים את התיקון שלו בעולם, לפני שהוא מת. בכל זאת היה לי מוזר שהוא נמצא שם, בתוך המים, בלי אפשרות לעבור לעולם הבא, אבל קיבלתי אותו כמו שהוא, והוא אותי.
דיברנו שעות על העולם. הוא סיפר לי שהוא היה רק בשנות העשרים שלו כשנפטר. הוא לא אהב לדבר על המוות שלו, אבל אהב לדבר על החיים. סיפר לי על העבודה שהיתה לו, על הלימודים ועל הדברים שעשו לו טוב. הוא אהב לאכול אוכל איטלקי, לטייל בארץ ולהיות עם אנשים. היו לו כמה נקודות רגישות, כמו דיבורים על אהבה או על מצבו הנוכחי.
הוא אהב לשמוע אותי מדברת.
הייתי מספרת לו על חיי, מעדכנת אותו באירועים שקורים בעולם וסתם משעשעתומנסה לעודד אותו. הדכאון היה שמו השני. בכל פעם שנאלצתי ללכת הביתה, הוא היה נכנס לעצבות איומה. נשכב על הגב, ידיו ורגליו מתוחות לצדדים. דמותו היתה שטוחה, חסרת כל נפח, צפה על המים. השתקפות של איש יפה, שלכוד לעד מתחת לפני המים. הבעת פניו העצובה, בכל פעם שהלכתי, תלווה אותי כל החיים.
לא סיפרתי עליו לאף אחד בעולם. ידעתי שיחשבו שאני מטורפת, מדמיינת דברים, ואולי בעצם הם צודקים. כך או כך, שמרתי את ההשתקפות בסוד מוחלט.
בכל פעם שדיברנו, הוא היה אומר לי דברים יפים. כמה שאני מדהימה, וכמה חבל שלא הכרנו כשהיה בחיים. אני קצת נלחצתי מהדיבורים האלו, ותמיד השתדלתי להעביר נושא. לא אכחיש שגם אני חשבתי עליו מחשבות רומנטיות לא מעט פעמים.
ערב אחד, כשהירח הלבן והבוהק השתקף במים, ממש ליד ההשתקפות, קרה דבר מוזר. שכבתי על הבטן, ראשי קרוב לשפת המים. יד אחת תומכת בסנטר ויד שניה מלטפת את המים בעדינות. המים היו חמימים במיוחד, והכוכבים מלמעלה השתקפו ויצרו אשליה של נצנצים. ההשתקפות התקרב אלי. הבטתי בפניו, גלים קטנים זרמו מעליו אך הוא נראה לי צלול מתמיד. עיניו כחולות ואינסופיות כמו מי-האגם. רציתי אותו. רציתי להיות איתו, לחבק אותו, רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו.
הוא חייך אלי ואמר שאני יפה הערב, ואני הסמקתי בעדינות. הושטתי אצבע לכיוון היד שלו, מנסה נואשות ליצור איתו קשר מציאותי. אך הוא התרחק מיד והתיז כמה טיפות מים על פני.
נרתעתי אחורה והתיישבתי. תוך ניגוב הפנים, חיפשתי אותו. דמותו נעלמה מתחת לגלים שהשאיר, ואני הרגשתי רע. אני יודעת שהוא לא אוהב שאני מנסה לחבר אותו למציאות, לתחקר אותו או לשאול אותו על המוות שלו, אבל רק פעם אחת... רק פעם אחת רציתי לנסות להרגיש אותו.
קראתי בשמו, אך הוא לא עלה לקראתי. הנחתי שהוא רוצה שקט, אז חזרתי הביתה, מהורהרת מתמיד.
חצי שנה לאחר מכן, היה לי אומץ לשוב לאותו אגם ולהשתקפות שאהבתי. דברים רבים השתנו בחיי, ורציתי לעדכן אותו בכך.
מצאתי אותו צף בשיעמום על פני המים.
"שלום..." אמרתי בקול חלוש והתקרבתי אליו.
הוא נבהל קצת ושחה לאחור. דמותו לא השתנה, אך הבחנתי בעצבות על פניו. עצבות עמוקה, אשר חדרה אל תוך עיניו. התיישבתי במקום הקבוע שלי והוא צף קרוב אלי. בהתחלה היה שקט מביך, אבל החלטתי לשבור את הקרח ופשוט להתחיל לדבר איתו כמו פעם.
"ויש לי גם חבר" אמרתי לבסוף.
בשניה שהוא שמע את המשפט הזה, צנחו פניו ארצה. לפתע הרגשתי שלא הייתי אמורה לספר לו את זה.
"ממ..מזל טוב" מילמל מתוך המים, נמנע מלהביט בי.
הלב היה כבד בתוך גופי. הסתכלתי עליו והוא פשוט נראה היה שבור. חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לספר לו את האמת.
"אבל רק אותך אני באמת אוהבת".
הוא הביט בי לפתע. "אסור... אסור..." אמר בעצב.
"למה?" שאלתי.
"את באמת לא מבינה?"
"לא"
"אם תאהבי אותי, תנסי לגעת בי או להיות איתי, את תהפכי לאחד כמוני. נשמה אבודה בתוך אגם נטוש. אין לי עתיד, אין לי עבר, אין לי כלום. את חייבת ללכת מכאן עכשיו....".
נשמתי עמוק. דבריו אמנם הפתיעו אותי קצת, אך כל הזמן תיארתי לעצמי שזו המציאות.
"אני רוצה רק אותך" אמרתי לבסוף, נחושה בדעתי.
חלצתי את נעלי והתפשטתי. נכנסתי לאט לאט לאגם, המים כבר לא היו חמימים כל כך. התקדמתי הלאה, מחפשת אותו. צללתי ופקחתי את עיני, אך הוא לא היה שם. הוא נעלם.
מאז לא ראיתי אותו יותר. אני יודעת שהוא עשה את זה לטובתי, אבל קשה לי להפסיק לחשוב עליו.
הפסיכולוגית אומרת שיצאתי מדעתי,
ההורים הרימו ידיים,
שלא נדבר על החברים.
אבל אני יודעת שהוא שם,
תמיד היה ותמיד יהיה.
