כשאני רוקדת

כְשֶאֲנִי רוֹקֶדֶת/ עידית אורדן

כְּשֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת בָּאוּלָם

אֲנִי שׁוֹכַחַת אֶת כָּל הָעוֹלָם.

מְנִיעָה רַגְלַיִם וְיָדַיִם

וּמַרְגִּישָׁה כִּמְרַחֶפֶת עַל גַּבֵּי כְּנָפַיִם.

נִשְׁמָטוֹת מֵרֹאשִׁי הַמַּחְשָׁבוֹת

רוּחוֹת שֶׁל אֹשֶׁר בִּי מְנַשְּׁבוֹת.

גַּם אִם רַגְלַי עֲיֵפוֹת מְאֹד

נַפְשִׁי מִתְעַקֶּשֶׁת לִרְקֹד עוֹד.

בְּעֵת הָרִקּוּדִים מַרְגִּישָׁה בְּבוּעָה

עֲסוּקָה רַק בַּשִּׁיר וּבַתְּנוּעָה.

הַשִּׁירִים וְהַרִיקּוִדים  הַנִּפְלָאִים

אֶת לִבִּי מְמַלְּאִים.

אַךְ נִמְנַע מִמֶּנִּי  לִרְקֹד לָאַחֲרוֹנָה

בִּגְלַל הַסֶּגֶר שֶׁל מַגֵּפַת הֲקוֹרוֹנָה.

בֵּין סֶגֶר לְסֶגֶר רָקַדְתִּי פַּעֲמַיִם

וְהַזְּמַן עַד לַחוּג הַבָּא, עוֹבֵר בַּעֲצַלְתַּיִם.