סוף סוף הגשם בא

סוֹף סוֹף הַגֶּשֶם בָּא!/ עידית אורדן

גֶּשֶׁם, זְמַן רַב צִפִּיתִי לְךָ

אַךְ אַתָּה בּוֹחֵר אֶת הַזְּמַן שֶׁלְּךָ,

הִגִּיעַ הַזְּמַן אֶת הַקַּיִץ לְגָרֵשׁ

לֵהָנוֹת  מֵהַגֶּשֶׁם, הָרוּחַ וְעָלָה שַׁלֶּכֶת מַרַשְׁרֵש.

סוֹף סוֹף הַגֶּשֶׁם בָּא

זֹאת בְּהֶחְלֵט סִבָּה

לַעֲרֹךְ לוֹ מְסִבָּה

 הִנֵּה הַסְּתָו הִגִּיעַ

 הַיּוֹרֶה הַמְּבַשֵּׂר בְּכָל אוֹנוֹ וַהֲדָרוֹ הוֹפִיעַ

הַיּוֹם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הִכְנִיעַ

גַּם הָאֲוִיר הַקָּרִיר

הִגִּיעַ אֶל הָעִיר

וְהָאֲדָמָה הַלַּחָה מְפִיצָה נִיחוֹחַ  נִפְלָא לָאֲוִיר.

אֵיזֶה כֵּיף!

לִרְאוֹת אֶת הַגֶּשֶׁם עַל הַחַלּוֹן מְטַפְטֵף

מְקַוָּה שֶׁהַקַּיִץ כְּבָר הִתְעַיֵּף.

כַּמָּה נִפְלָא בֹּשֶׂם הַטֶּבַע

אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם רַעֲנָן לַעֲלִים  הַצֶּבַע

יַשְׁקֶה וְיַפְרִיחַ כָּל הַר וְגֶבַע.

סְתָו, אַתָּה מְאַחֵר,

אֲנִי מְקַוָּה שֶׁאֶצְלֵנוּ עַכְשָיו תִּשָּׁאֵר

עַל חֹם וְזֵעַת הַקַּיִץ מוּכָנָה לְוַתֵּר.