הבטתי בשעון שעל הקיר-השעה הייתה שתיים בצהרים.נשכבתי על הספה ועצמתי את עיניי מנסה לחטוף תנומה קלה.צילצול טלפון הפריע את מנוחתי.הצילצול בקע מתוך התרמיל שדב הביא ביחד עם הנשק.
פתחתי את הרוכסן בזהירות נזהר לא לגעת בחומרי החבלה.בתחתית התיק מצאתי את מכשיר הטלפון של דב.הצילצול פסק בנתיים .הבטתי על הצג ועיניי חשכו שמו של קלדרון הופיע ומספר הטלפון שלו.
סגרתי את המכשיר משליך אותו לתחתית התרמיל.זיעה קרה שטפה את גופי.
"גם אתה ?"שאלתי את עצמי ."ולמה בכלל הציל אותי בבית החולים?"
חשבתי.
פתחתי שוב את התרמיל ממנו שלפתי אקדח "יריחו" כסוף הוצאתי מחסנית וטענתי אותה בכדורים.את האקדח החדרתי לחגורת המכנסיים."לכל מקרה" אמרתי לעצמי.
שרון הופיעה בדלת בחיוכה המתוק.וכשראתה את פניי הזועפות הרצינה ושאלה:"קרה משהו ירון? ולמה אתה לבוש ולא במיטה?"
"לא יודע למי להאמין"עניתי. "כולם חשודים בעיניי.אפילו דב"
"איזה שטויות אתה מדבר" נזפה בי. "הלא הוא היה זה שהציל אותך בבית החולים"
"נכון !" השבתי. "הוא היה זה שהציל אותי! אבל איך זה שקלדרון מתקשר אליו.והמספר ....."
"קלדרון התקשר לדב?" "אני לא מבינה כלום...."אמרה בגמגום.התקרבה והתיישבה לצידי על הספה.
"היה צילצול טלפון.." הסברתי. "והטלפון של דב היה בתוך התרמיל ביחד עם כל הנשק שהוא הביא.ואני הוצאתי את המכשיר וראיתי את שמו של קלדרון על הצג.מה את אומרת על זה?" שאלתי בכעס.
היא הקשיבה בשקט ולבסוף אמרה:"לא יודעת מה קורה כאן!.ממש מוזר." "אתה חושב שיש לדב קשר לעניין?"שאלה בפחד.
"שרון אני כבר לא יודע מה לחשוב.רוצה לעצום את העיניים ולמות.לנוח מכל הבלאגן שמסביב" עניתי ביאוש.
היא התקרבה וליטפה את ראשי כשריח הבושם מעורר בי תשוקות נסתרות.
"יהיה בסדר על תדאג". אמרה והניחה את ראשי על כתפה.
"עכשיו אעשה לך קפה כמו שאתה אוהב ותשכח מהצרות." אמרה וניגשה אל המטבח.
"עדיין זוכרת איך אני אוהב את הקפה?"שאלתי בחיוך.
"בטח! בטח!.שניים סוכר נכון ?!" אמרה בבטחון .
"שרון רציתי לשאול אותך משהו" .אמרתי.
"מה רצית לשאול?"שאלה בסקרנות.
"שרון,למה לא השארת לי מפתח לדלת?זה נראה לי מוזר."אמרתי מצפה לתשובתה.
"אה....ירון אני כל כך מצטערת......איבדתי את המפתח הנוסף...ולא הספקתי לשכפל לך מפתח." אמרה ומזגה את המים הרותחים לכוסות .
"רגע!"הוסיפה כשהיא מניחה את הכוסות על השולחן.
"איך דב נכנס לכאן בלי מפתח?" שאלה מופתעת.
"הוא פרץ את המנעול.....או שהיה לו מפתח.....אני כבר לא מבין כלום..."אמרתי ואחזתי בראשי.
"גם אני מתחילה לחשוד בדב.....אבל איך זה שהוא הציל אותך....למה..?" שאלה.
"שרון אני כבר לא מבין כלום.מי הם הטובים ומי הרעים.כולם חומדים את כספי.ועדיין לא קיבלתי אפילו אגורה שחוקה."אמרתי לוגם מן הקפה החם.
"טוב,כדאי שתשאל אותו בהזדמנות הראשונה...."אמרה והתיישבה לצידי כשהיא מניחה צלחת צבעונית על השולחן כשבתוכה שאריות מן העוגה ש"טרפתי קודם לכן.
"אגב" אמרה. "תמנע מסרה לך החלמה מהירה.היא בחדר התאוששות."
"ואיך היא מרגישה?"שאלתי בעניין.
"מצבה משתפר.היא אפילו ביקשה ממני בלוק כתיבה ועט.....ידעת שהיא סופרת?"שאלה בחיוכה המקסים.
"כן!" השבתי.מצית סיגריה.
"זה לא בריא לעשן כשאתה במצב כזה" התנפלה עליי שרון חוטפת את הסיגריה מפי ומכבה אותה במאפרה.
"לפחות כשאני מעשן אדע ממה אמות" התלוצצתי.
"ממש מצחיק" אמרה בלעג."אני נכנסת להתקלח אם תרצה אתה יכול להכנס אחרי."
"אחשוב על זה" עניתי בלעג חוזר.
שרון נעלמה בחדר האמבטיה מותירה שובל נעלם של בושם משכר.
התרוממתי על רגליי בקושי רב עדיין חשתי כאב בחזה וכל גופי היה חלש.
פסעתי לעבר חדר האמבטיה.הדלת הייתה פתוחה כמעה .הכנסתי את ראשי והצצתי.
היא שכבה בתוך המים כשסביבה קצף ובועות סבון.גופה הצחור היה מושלם. כשהבחינה בי אמרה: "ליאור בוא! המים חמים."
חשתי שמשהו מתעורר בי ולוחץ על מכנסיי שאלתי את עצמי בבדיחות:"האם זה האקדח או משהו אחר..."
שרון ליטפה את גופה ושלחה זוג רגליים חטובות לעברי.
פשטתי את בגדיי שוכח את כאביי.לפתע הרגשתי כמו נער מתבגר שזוהי התנסותו הראשונה.
בעודי פושט את תחתוניי.מצפה לרגע שבו גופי יפגוש את גופה.שמעתי דפיקות חזקות על דלת הכניסה.
