הרחוב הקר הזה לא מתאים לי. אנרגיות שליליות בכל פינה. מה אני עושה כאן? למה לקחתי דרך קיצור? ממתי אני לוקחת דרך קיצור?
קר פה, מלוכלך, המדרכה שחורה לגמרי, או שזה רק נראה לי. אני הולכת מכאן, אני חייבת למצוא יציאה, כמה שיותר מהר.
המחשבות התרוצצו לי בראש בזמן שצעדתי באותו רחוב, מביטה בחשדנות על כל אדם שעובר לידי. הגשם נגמר לא מזמן, והכביש עדיין רטוב, השאיר את חותמו גם באוויר. נצמדתי למדרכה בעלת הלבנים העקומות, משתדלת לא להחליק ועדיין לשמור על קצב הליכה מהיר. פחדתי כל כך, כל הולכי הרגל נראו לי פתאום רוצחים, שלא נדבר על המכוניות הנטושות האלו. אף פעם לא עברתי ברחוב הזה, ורק אז הבנתי למה.
מלבד ההזנחה לאורך השנים והאווירה השלילית, תפס אותי בחור אחד. הוא ישב על המדרכה המלוכלכת והרטובה, נשען עם גבו על הקיר האפור. רגליו זרוקות לצדדים וידייו אוחזות גיטרה. ניסיתי להתעלם ממנו והלכתי מהר, אך הוא בשיא חוצפתו העז לתפוס לי את הרגל. התרחקתי במהירות, מתאמצת לא להחליק לכיוון הכביש, והוא צחק.
"מה מצחיק כאן?!" התרגזתי והתייצבתי במקומי, שומרת מרחק.
"את" ענה לי בקול חלש.
"מה?" לא הבנתי את דבריו.
"את... כולך מפחדת להתלכלך חלילה, לא ברמה שלך לעבור ברחוב הזה".
ניסיתי להכחיש, אך ידעתי שהוא דובר אך ורק אמת. אולי, אחרי הכל, באמת קצת התנשאתי. הסתכלתי עליו, ניסיתי להביט בפניו, אך החושך לא איפשר לי. הוא היה מכוסה באיזשהו בד עבה ורק פניו בלטו בקושי החוצה.
התקרבתי אליו, מסתכלת עליו מלמעלה.
"בואי" קרא לי לשבת, וכך עשיתי.
התיישבתי בגועל, מריחה את צחנת הרחוב, נרטבת מהגשם שהיה. נשענתי כמוהו, על הקיר הקפוא. הרגשתי לא בנוח. אבל הוא דרש ממני להתמקם, לנשום עמוק את האוויר ולנסות להנות.
"איך בדיוק?" שאלתי אותו, סובלת מכל רגע.
"אני אסביר לך משהו..." אמר לאט ובסבלנות, "כל היופי נמצא בדברים הפשוטים והקטנים. תראי למשל את החתול הג'ינג'י השמנמן שעבר כאן כרגע. ראית מה היה לו בפה?"
"לא..."
"הוא נגס בחתיכת בשר שמצא איפשהו, בדרך ללכת לחגוג על האוכל. ותראי איזה יפה ההשתקפות של השמיים על הכביש הרטוב. וגם פנסי הרחוב הישנים האלה, עומדים כאן במשך שנים וקופאים מקור. הירח הלבן הזה, המכוניות המיוחדות, האנשים המרתקים שעוברים אך ורק ברחוב הזה, יום יום, במשך שנים. את מבינה, היופי הוא בדברים הקטנים".
שתקתי. לא ידעתי מה לענות לו. הוא לא הסתכל עלי ואחז בגיטרה שלו, מתחיל לנגן נעימה שקטה. השענתי את ראשי על הקיר והסתכלתי על הרחוב. הוא באמת יפה, במחשבה שניה. לפתע הוא נראה קסום כל כך, שונה, מיוחד. לא כמו הרחובות המטופחים אליהם הייתי רגילה כל הזמן. המוזיקה שלו יצרה אווירה שלווה ופסטורלית, ואני הרגשתי שהעולם מגלה לי את עצמו מחדש.
איש חכם, האיש ההוא. איזה מזל שפגשתי אותו... בתוך ראשי חלפי מחשבות רבות. נהניתי מהדברים הקטנים שיש ברחוב. החתולים משיגים לעצמם אוכל, טיפוסים מוזרים חולפים הלוך ושוב, מכוניות נוסעות, והמוזיקה הזו.... יפה כל כך, מרגיעה, מכשפת.
ורק אז הבנתי שהיא הפסיקה.
"היי... למה הפס...?" אך כשהבטתי לצידי,
הוא כבר לא ישב שם יותר.
