אָפּוֹקָלִיפְּסָה בשדרות

אזעקת "צֶבַע אדום" הבריחה אותי ואת נכדותיי למקלחת, המקום הכי בטוח...

כשנשמעה האזעקה, ג'ימי הבוס של המשת"פים,ישב בחוץ, נראה היה לי שהוא מסמן למישהו. חמישה  קאסמים במספר נפלו  רק על השכונה שלנו,  כאילו מתגרים במישהו, אולי בג'ימי  שלא מצליחים לחסל אותו.

"עומרי, למה אתה לא הולך לגן  היום ". אני שואלת את הזאטוט, הילד הקטן הפעוט הזה, שתלתליו הַנֻּקְשִׁים  מבצבצים על ראשו השחרחר , עומרי זה כולו בן חמש עושה מה בא לו,הוא רגיל לעשות כל מה שמתחשק לו, וקשה לו להסתדר במסגרת של הגן שנופלים הקאסמים. עומרי  הוא הבן של ג'ימי המשת"פ.

"אני מפחד". הוא עונה.

"מה אתה לא גיבור". אני צוחקת איתו.

"אולי את, אני לא". הוא עונה לי.

" הוא, ג'ימי  וחבר מרעיו עשו יד אחת להערים עלינו . הם יושבים בחוץ , על כיסאות הפלסטיק והשולחן הגדוש במיני מתיקה, פיצוחים ושתייה, כמו היו בבית קפה בעזה, השפה הערבית ושירי המוואל המסולסלים, קנו להם  בית בשכונת נווה אשכול.

ואני מה? מביטה בהם, בערבים המשת"פים, הם הראשונים לרוץ לראות היכן נופל הטיל. ואז אני רואה אותו מקבל הוראות באיתורית שמשמיעה זמזום  ומודיעה  לג'ימי,  שהתקבלה בשבילו הודעה טלפונית.

"מעניין ממי התקבלה ההודעה". אני לא רואה אף אדם מכוחותינו שבא לבדוק.

"אולי ההודעה באיתורית מעזה"?

לפני חצי שנה בתו פטמה התארסה, פטמה היא בתו מנישואיו לפְּרָדֶיהָ שהיה נשוי לה בירדן או בעצם נשוי עדיין, לקח תחתיה אישה צעירה בת שלושים, בלונדינית עם עבר שחור שקוראת לעצמה אתי. למה  אתי, ככה.

"אני לא ערביה".

"מה את". אני פוערת זוג עיניים מסתקרנות

"אני דרוזית".

"איך דרוזית עם ערבי זה שילוב פיצוץ". אני מהרהרת

"אנחנו מוֹדֶרְנִיִּים, הכול מותר". ואני מה איכפת לי.

"מעניין, בזמן האירוסים של פטמה, שלושה ימים אפילו קאסם  אחד לא נפל".אני שוב מהרהרת.

האירוסים היו בקיץ, ג'ימי והמשת"פים והירדנים והעבדוללות והיאטוללות והחוסנים, ישבו בחצר מתחת לעצי הברוש שהX שלי שתל לפני שלושים שנה, מקשקשים אהבה, הסלסולים של זמרים ערבים מתנגנים בקולי קולות וכל השכונה מוצפת בריח של עזה עם סלסולי מַּוְאָל צורמים מרגיזים  ובלתי נעימים  לאוזן, בייחוד בשל עוצמתו ובשל העדר הרמוניה.

כשאני חוזרת עם קניות רואה אותי עומרי הקטן, ניגש אלי.

" את צריכה עזרה". הוא שואל

"ואללה כן".  אני עונה לו.

וכולו בן חמש חמודון של אללה.אחרי שהעלה את המוצרים, קיבל ממני קרטיב שהיה במקרר.

כשנגמרו החאפלות וכל העבדלות והיאטלולות  חזרו לירדן, המנגינה תמיד נשארת, הקאסמים מתעופפים חופשי בשכונה מחפשים את ג'ימי המשת"פ.

רק ידיעה קטנה משכה את ליבי ביום שישי האחרון כשחמישה קאסמים אמרו בוקר טוב.

"עכשיו הם רוצים מסגד בשדרות".כך היה כתוב.

רעיון טוב, אולי בעזרת החיזבללה  ואחמדניג'אד שיתנו  הוראה להפסיק לירות קאסמים.

אינשאללה.

©כל הזכויות שמורות חנה הילמן