הואן השחורה החליקה באלגנטיות על הכביש שהיה די עמוס בשעה זו של הערב. פנסי האור הגבוהים שלצידי הכביש - שלחו אור אפלולי שהתמזג עם עשן הסיגריה שנתלתה בין שתי אצבעותיו - משחקי האור תעתעו במוחו, יוצרים אשלייה אופטית של עשן כחלחל סמיך.
ידיו יציבות על ההגה המחוספס, חש את קרירות מגע העור תחת ידיו... מבטו קבוע בכביש אם כי מהורהר, מוחו טרוד באותם הרהורים לא מחייבים וריקניים שתקפו אותו לאחרונה ואף השאירו אותו עם אותה מועקה מעצבנת. נולד לפני זמן רב מידי לטעמו, קשיש, ועדיין לא עשה עם חייו כלום. חיי את הרגע, את הדקה. חוזר לבית ריק. ל'מוקה', הכלבה הנאמנה שמזמן כבר לא מתייחסת לשטויות שלו. המוזיקה השקטה שהתנגנה בואן האפלולית העירה בו לרגע קט את הצורך להיות נאהב, אך כמו שהרגש התגנב לו בשקט אל תוך מחשבותיו, כך התאמץ לשלוח אותו לירכתי מוחו.
אהבה? כואבת מדיי, חשב במרירות.
ינק את הסיגריה לתוכו, סופג את הניקוטין אל תוך ריאותיו בכפייתיות משונה, חש את הרוגע שהתלווה לניחוח הטבק. הבגד הצמוד שליטף את גופו היה רך ככפפת משי, והוא חש את הבד נצמד אל עורו בהתאמה מושלמת. מתמזג בחושך של המכונית. כשהאיץ את מהירות הואן, עקף מכונית שנסעה לפניו.
עכשיו התקרב לשולי המדרכה, ומד המהירות הראה עשר קמ"ש. המנוע דמם והפנסים כבו. השקט ששרר בשכונה היוקרתית רק חידד את שמיעתו, הרחוב החשוך דמם ויללת חתול מיוחם נשמעה לו קרוב מאוד.
בתנועה מהירה סובב את הנורה במכונית כדי שזו לא תידלק ברגע שיפתח את הדלת. ישב במושבו עוד דקה קצרה, ואז שאף לתוכו נשימה ארוכה, אולי כדי להרגיע את המתח שבתוכו. הדלת הכבדה נפתחה חרישית, כמעט בלי קול חריקה, והוא חמק החוצה. נעליו רכות, צעדיו נבלעים בדממה, בתנועתו מהירה, חתולית וגמישה. חצה את הכביש בריצה.
גופו הזריז נע בגמישות חתולית לכיוון חומת האבן הקטנה. הבית שעמד מולו ברוב פאר היה חשוך, למעט פנס בכניסה שהאיר שביל מרוצף. קפץ מעל החומה הקטנה, הדשא הרך תחת רגליו בלע את איוושת מגע נעליו העמום.
בתנועה חלקה ומהירה כיסה את פניו - מתאם את כובע הגרבון השחור בפתח הפה והעיניים. ראשו נע בגמישות כמו פנתר המריח סכנה - עיניו תרות סביב, כדי לקלוט תנועה חשודה. עיניו מתבייתות על כל צל, סורקות כל תנועה אפשרית.
עניין של תזמון, חשב. מערכת האבטחה היתה טובה, טובה מאוד אפילו, אבל לא בלתי חדירה. לא היה דבר בלתי חדיר, את העבודה המקדימה כבר עשה בשעות המעטות ליד המחשב, עם כמה חישובים. האזעקה נותקה, וזה היה החלק הפשוט ביותר בעבודה. המצלמות הסורקות את המסדרונות הן שקבעו את שיטת הפריצה. הכניסה מבפנים תהיה לא נוחה במקרה הטוב, אבל היו דרכים אחרות, תמיד היו דרכים אחרות.
דמותו השחורה התמזגה בצורה מושלמת עם הלילה. כפפות שחורות נאחזו בצינור המים הצמוד לקיר, יד מעל יד, פרקי ידיים חזקים, וגמישים... דוק קל של זיעה כיסה את מצחו מתחת לכובע הגרבון השחור, היא לא נבעה מפחד, כי אם מריכוז עז.
התרכז בצינור המתכת שהשתרע מעלה לכיוון המרפסת הפתוחה, בזמן שהרגלים החזקות התכופפו ונלחצו אל הלבנים לצורך תמיכה ואיזון, הקרסוליים היו גמישים כקרסולי רקדן, או אצן.
הייתה לו מציאות אחת, צינור המים המתכתי. לפיתה לא טובה, רגע של פזיזות, והסוף יהיה שהוא יצנח מטה וישבור את העצמות. נע לאחור מצא אחיזה איתנה, ונחת חרישית אל מרצפות השיש.
בשקט חצה את המרפסת וכרע לצד דלתות הזכוכית העבה. היה רק מנעול אחד למטה, ומנעולים רק נתנו אשלייה של בטחון, הוא התעלם ממנו. מתוך תיק עור אפל שנצמד לגופו כעור שני הוציא ערכת כלים קטנה ובחר בקפידה במספרי הזכוכית הקטנים.
בריכוז ודייקנות שרטט עיגול קטן וניסר את דלת הזכוכית, משתמש בסרט מדבק כדי למשוך החוצה את מעגל הזכוכית. בכפפותיו הושיט את ידו פנימה ושחרר את סוגר המנעול בקליק אחד קטנטן ופשוט. דלת הזכוכית השמיעה קול איוושה רכה ונפתחה. בשקט זחל פנימה והיטה את אוזנו. הבית היה דומם, רגליו לחשו על השטיח הפרסי העתיק למרגלות המיטה. מרגע זה הזמן היה גורם חשוב, דרוך לכל רחש שהגיע מבחוץ או מבפנים הוא הילך ברפרוף שקט וזריז.
הנעליים לא השמיעו כל רחש על הרצפה הבוהקת. כל פינות החדר שוננו במוחו. שלוש מדרגות. ואז פנייה ימינה. שבע מדרגות ואז שמאלה. גרם מדרגות מתפתל מעלה אל הקומה השנייה, במעקה החלק תחת כפפתו חש בחריטה המשובחת שנעשתה בכלים עדינים. נע חרש אל תוך הספרייה. לפי התוכנית כספת מלאה תכשיטים ויהלומים מחכה לו בחדר הסמוך. אבל אז עצר, וליבו צנח מטה במהירות שיא....כשנתקל בזוג עיניים במבט עז....
