פתאום הוא אמר משהו ונגע בטעות בפצע ישן. נכנס באין כניסה בלי שום אזהרה. ישבתי מולו וכנראה שנראתי כל כך סמוקה מרוב כעס, עד שהוא שאל: "הכל בסדר?" אז נשמתי נשימה ארוכה ועמוקה מבלי שיכלתי להוציא הגה, בולעת בבת אחת את הכעס שרק החל מתעורר בתוכי. "אני חייבת ללכת." מלמלתי. "כלומר, תלך עכשיו. ואם אפשר מייד." והוא הלך. הרגשתי שאני בוערת, ממש עולה באש. נכנסתי למקלחת וכל המים הקרים לא עזרו, משהו בי כל כך רתח עד שנכנסתי לאוטו עייפה ומותשת ככל שהייתי, ונסעתי. סתם בלי מטרה. נסעתי ברחובות הריקים בשעת לילה מאוחרת זו. אבל גם זה לא כיבה את הבעירה שבתוכי. עצרתי את האוטו והתחלתי ללכת ברגל, אני שלא תפסו אותי הולכת ברגל, גם לא בטיול השנתי בכיתה ח', הולכת מהר כאילו סופת הוריקן דוחפת אותי מאחור, עד שעברה שעה ואז נרגעה הרוח, ואיתה גם אני. מצאתי את עצמי באיזה רחוב צדדי שואלת את עצמי "מה קרה פה בכלל?"
"נעים מאוד, אני הכעס." אמר הכעס שכבר יצא מתוכי. "מה אתה אומר?" הסתובבתי אליו מלגלגת כמו כל אדם המנסה להשכיח מעצמו חוויה חזקה שזה עתה עבר, "ואיפה הסתתרת כל השנים?" הקשתי. "עמוק בתוכך." השיב לי ברצינות קודרת. "אההה..." לקח לי שנייה לחשוב על שורת מחץ, "ואיך זה שלא נפגשנו קודם?"
"באמת שאין לי מושג." אמר בשלווה מכעיסה ונשען על העמוד מנגב את מצחו בהקלה תיאטרלית. "כמה נעים לשאוף אוויר." הוסיף. "מה אתה אומר לי בעצם?" תהיתי. "שאני האביר שלך." הזדקף ודיבר מהר מנצל את הרגע הנדיר. "בכל פעם שמישהו מעליב אותך, מתנהג אליך לא יפה או בצורה לא הוגנת, תפקידי הוא לצאת נגדו ולהעמידו במקומו. אבל אצלך..." המשיך במין השלמה. "אצלך הכל עובד אחרת. בכל פעם שהייתי נזעק להגנתך, עולה לחלל הבטן ומת לצאת ולתקוף כמו כל כעס נורמלי, היתה מגיעה ממרכז המוח אותה פקודה משתקת שאסור לצאת, שבכל מחיר אסור לכעוס."
"ואז...?" שאלתי מרותקת.
"בלית ברירה הייתי פונה נגדך." אמר הכעס בתחינה, כמעט מתנצל. "תביני, כבר הייתי שם, כלוא בחלל הבטן, מלא אנרגיות אדירות, כמו שחווית עכשיו. הייתי מוכרח להתפרק, ומה כבר יכולתי לעשות?"
"מה?" שאלתי.
"לשבור ולהרוס כל מה שנמצא בפנים," אמר מהר. "מה את חושבת. להפנות את כל האנרגיה האדירה הזאת נגדך, לשתק לך את כל המערכות ככה, עד שלא היית יכולה לעשות דבר. מה שקרוי אצלכם דיכאון. הנה עכשיו למשל, את מרגישה דיכאון?"
"בכלל לא" אמרתי מנסה להיראות נעלבת. "אני מלאת חיים וכוח, וחדווה, כמו שלא הייתי מזמן."
"את רואה?" אמר והמשיך. "לפעמים הייתי שורף לך בפנים עד שהעשן היה מטשטש אותך ולא יכולת לחשוב פעמיים. הייתי פוצע אותך עד שלא יכולת לזוז מרוב כאב, הייתי משאיר אחרי כזה בלאגן שם עד שכבר לא ידעת בין שמאלך לימינך."
"וכל זה בגלל...?" גימגמתי.
"כן... כל זה בגלל..." אמר הכעס. עמדנו בפינת הרחוב ושתקנו. ניסיתי לעכל את הדברים.
"רגע!!" אמרתי. "טעות! ומה עם כל הפעמים שצעקתי ובכיתי? הזעם שהרגשתי?"
"אה, זה?" אמר בביטול. "את בטח מתכוונת לחוסר האונים יריבי משכבר הימים. הוא תמיד מופיע ומשתלט על כל העסק כשאני מובס." עיניו הצטמצמו אליי. "את יודעת, אני כוח שיכול להזיז הרים, הוא רק צווחני בלי שום כיסויי, איך את יכולה בכלל להתבלבל ביננו?" הוסיף בטון כמעט נעלב, ופתאום הזכיר את המילה 'אשמה'. "אשמה?" שאלתי. "מה לה ולך?"
"הכל." ענה. "זאת היא שמופיעה תמיד במקומי. בכל פעם שאת אפילו לא נותת לי לעלות למבוא, כי כל כך אסור לך לכעוס על אנשים מסויימים כשהם מידיי קרובים, או מידיי לא הגיוני לכעוס עליהם, אז היא מופיעה במקומי. הרבה יותר נוח אני מוכרח לציין." אמר כאילו לעצמו. "למרות שאז כמובן צריך לחשוב מייד על פיצויי."
"אז אתה לטובתי." גיליתי לו את אמריקה. "אני לטובתך." אישר את הגילוי. ופתאום כאילו נזכר, "ואת יודעת מה היו הזמנים הכי גרועים?" אוהו... מתחיל להתלונן כמו מועסק בלתי מרוצה. "מה?" שאלתי במעט קוצר רוח. אף פעם לא סבלתי בכיינות. חוץ משל עצמי, כמובן. "הזמנים שאני עולה בעוצמות כל כך נוראיות ומתחיל לטלטל את הדלת, ולהבעיר את כל מה שעומד לידי, ואת מתחילה לזרוק עלי מלמעלה קרואסונים, ושוקולד, והשד יודע מה כדי לכבות את השריפה, אז אני באמת יכול להשתגע, מכוסה כולי בכל ה"איכסות" האלה אני יורד למטה בחזרה, מכובה ועלוב. וידידי היקר חוסר האונים מתיישב בפיסוק רגליים של מנצח על הכורסא וצוחק לאידי."
"כי אסור לכעוס" אמרתי, והתחלתי ללכת לאט משם.
"אסור לכעוס". חזר אחרי כמו מנטרה. ופתאום נעמד מולי וטלטל אותי כהוגן. "תגידי! מי אמר?! מי אמר שאסור לכעוס ומתי?איך הרעיון האווילי הזה שתול אצלך כל כך חזק?" הוא הסתובב חסר מנוחה והחל לדבר לעצמו. "אני משתגע! הרבה אנשים נבונים, וטובים, פוחדים לכעוס. עוצרים אותנו בכל דרך אפשרית, מכבים אותנו, בולעים אותנו בחזרה ומעדיפים לכלות את עצמם ובלבד שלא נצא. אין בזה הגיון. אני אומר לך, אין בזה הגיון..." חזר על המשפט. "הרי אנחנו כוח מגונן, תחשבי חזק, אני מוכרח לדעת. למה לא נותנים לנו לצאת...?"
"אני לא יודעת." עניתי עצובה. "אני באמת לא יודעת."
"תחשבי!" לא הרפה הנודניק.
"אני חושבת!" כמעט התרגזתי עליו. "אבל רגע! זה כואב!" נעשה מאוחר, הרחובות היו כמעט ריקים, פנסי העיר שפכו שלוליות של אור על המדרכות. הלכנו בשקט זמן מה. "אולי זה הפחד לאבד." אמרתי לעצמי כמעט בלי קול. "אולי תמיד פחדתי שאם אכעס לא יאהבו אותי יותר. והרי הייתי צמאה כל כך לאהבה, ותמיד פחדתי לאבדה. אתה יודע מה?" פניתי אליו בטון של מנצחים. "אני מתערבת איתך שאם הייתי מעיזה לכעוס על אנשים שאהבתי הם היו עוזבים."
"אני מוכרח ללכת." אמר הכעס. "אני מתפוגג והולך. רק על דבר אחד תבטיחי לי לחשוב. אולי מלכתחילה אהבת את האנשים הלא נכונים. אולי שוב ושוב ניסית להוציא מים מן הסלע, ולגדל פרחים בערוגות בטון."
"למה לי?" אמרתי בנסיון אחרון להתנגד.
"כדי להוכיח לעצמך משהו. כדי לשחזר סביבת ילדות. לא יודע. אולי אם היית עם האנשים הנכונים, אלא שבאמת אוהבים אותך, ובאמת איכפת להם ממך היה מותר לך לכעוס בלי חשש." הוא אומר לי. "ואחר כך, אחרי שהייתי יוצא, הרי רק היה מתפנה מקום נקי וגדול יותר לאהבה. ותבטיחי לי..." אמר כשצלליתו מתפוגגת והולכת. "...שניפגש לעיתים קרובות יותר..." הבטחתי, אבל לא תמיד הצלחתי לקיים.
