פרק ראשון מהספר: "העלמותו המופלאה של ראש שקט"
הכול התחיל בהופעה ישראלית, בתיאטרון בניו יורק. ישבתי עם ידיד דוקטור הס, באולם המלא כולו יהודים וצפינו בזמר ששר שירים על ארצו. הוא היה לבוש חולצת תכלת פתוחה, כמיטב המסורת הצברית. לפתע באמצע השיר, כשהגיע למילה "ארץ-ישראל" ופתח כבר את פיו לבטא את האלף של ארץ, הוא התחיל להשתעל. אני זוכר איך ידידי הרופא הרים את ראשו המנומנם, מביט בעיניים מקצועיות בזמר. שיעולו של הלה גבר, האלף שבגרונו המשתנק, הפך לגניחה, עד שכל גופו התעוות והוא עזב את הבמה בגרון מחרחר: א, אי.
"אסתמה או ברונכיט", לחש דוקטור הס באזני. הטלתי ספק בדבר, מניסיוני המקצועי בתור פסיכיאטר, למדתי לחפש את הסיבות הנסתרות לסימפטומים כאלו. זמן רב אחרי המקרה הזה חזרתי והרהרתי בגורם האמתי שהביא לכמעט חניקתו של הזמר במילה "ארץ ישראל". מה היה במילה זו שהביא ראש שקט, לכמעט חיסול עצמי? עד שבוקר אחד, ממש בדרך מקרה:
השקפתי מחלון דירתי בגורד השחקים הניו-יורקי, בוחן את האנשים המהלכים ברחוב. פתע הזדעזעתי! שם למטה על המדרכה עמד אדם ללא ראש! במשך תקופת ניסיוני הארוכה כפסיכיאטר "מתקן ראשים" בשפת העם, יצא לי לטפל באנשים שכל מיני דברים מוזרים הסתתרו להם בתוך הראש, אך אדם ללא ראש, היה גם בשבילי הפתעה!
"היי!" צעקתי לעברו, מלוא פי הפעור. פתאום צץ לו ראש מאי שם מביט עליי! רק אז הבנתי שהאיש פשוט עמד עם גבו אלי וראשו המושפל, בחטטו בתוך כיס מעילו הפנימי, לא נראה לעיני. בכל זאת עמדתי מביט בהשתאות בעיניו: מצד אחד הראש היה שם, אך מאידך, איזו ריקנות עצומה ניבטה בי, כמו רוח ההוריקן חסרת השקט, שבתוכה שוררת ריקנות. לא יכולתי כמובן להיראות כאידיוט ולכן הזמנתי אותו לעלות אליי.
פניתי אחורה מעם החלון יושב ומקשיב. צעדים נשמעים כבר במסדרון. פתע הם נפסקים ממש ליד הדלת. אני מכיר את ההיסוס האנושי הזה על סף דלתו של הפסיכיאטר. האיש עוד אינו מוכן להיכנע לעובדה שהוא משוגע. רק רגע אחד נמשך היסוס זה, זמן בו אני מחייך כרגיל בהנאה גלויה. כשרשמתי את המילה פסיכיאטר מתחת לשמי, התכוונתי להדגיש היטב: אני הנורמלי ואתם המשוגעים. לבסוף נפתחה הדלת והאיש לו קראתי פסע לעברי בצעדים קטנים, זוחלים כנשרך אחרי אדם גדול. בתוכו פנימה עודו הילד הקטן, המתחבא מאחורי אימו.
אני מורה לו לשבת. אחרי שלחצתי את ידו. הוא מתיישב בכורסא ממולי. בעשותו כן חורקים הקפיצים תחת האיש הקטן, כתחת משא כבד. תסביך שיגעון הגדלות, אני מחליט בלבי. אך הוא יושב מביט בי במבט יציב ושותק. אני מעביר את אצבעותיי הארוכות דרך שערותיי שהולכות ומלבינות ונושרות, מנסה לסדר את מחשבותיי התועות. האם העליתי את האיש הזה עד למשרדי, לשווא? מבטי, מבטו של פסיכיאטר שראה כה הרבה בחייו והתרשם כה מעט, מתמקדות באישוני עיניו. אני לא מרפה לשנייה, מנסה לחדור עמוק לנשמתו. הוא משתעל קלות. אני נזכר בידידי הרופא ובשיעול השחקן בתיאטרון הישראלי.
עיניי סוקרות את האדם הקטן, מאצבעות רגליו המטיילות על הרצפה בניסיון תת הכרתי להימלט מהחדר, ועד לשפיץ של שערותיו, מרחק של לא יותר ממטר וחצי.
אני מיישר מבט של לעג בעיניו של משוגע חובב זה, המנסה להטעות פסיכיאטר מקצועי. אצבעותיי מתופפות שורה מתוך "התקווה".
זה הקש ששבר את גב הגמל, זה זיוף המנגינה שהעבירה ציוני לשעבר על דעתו. גופו נמתח כולו כמו ביקש לקפוץ עליי לחנקני ולקחת את תעודת הפסיכיאטר שלי לבדיקת מומחה לזיופים (תשוקתו הכמוסה של כל פציינט שלי), אך הוא רק אומר בקול חלוש: "הייתי שם". קולו לא לו. רק מילים חלושות הנופלות כאילו מפיו. "היית איפה?" אני לוחץ עליו. "בישראל, ארץ הקודש", הוא מפטיר.
ארץ ישראל, הרי לך ידידי דוקטור הס, אסתמה, וברוכניט! אני חושב בסיפוק עצמי.
כך ישבתי ורשמתי את כל המילים שיצאו מפיו של האיש הקטן, שאחרי שהודה בפשע ישב והתוודה, קופץ ושופך מפעם לפעם דלי מים קרים על ראשו הקודח, המאיים להעלם בתוך ערפל אדים. כל זמן דיבורו פחדתי שראשו עלול להעלם, אך בסוף קרה דבר הרבה יותר גרוע, כפי שעוד תראו...
