באשדוד הבריות לעגו לאבי עטייה, אך זקני הכפר ידעו למה בנו וביתו ירקו כך בפניו ובגדו בו. הם טענו שהכל קרה בבת-אחת ובאופן על-טבעי, בגלל קללה. הם טענו שגם ילדיו סובלים מאותה סיבה.
ובכן, תהיה הסיבה אשר תהיה, שון ושונטל ברחו מבית אביהם מזמן, והוא כבר שכח מהם והחל בחיים חדשים.
וכאן סיפורנו מתחיל, לאחר ששונטל עזבה את אשדוד והחלה לגלות את העולם.
היא שינתה את שם המשפחה שלה ל"תומפסון", ובתוך כמה שנים סיימה ללמוד פילוסופיה ומגדר באוניברסיטת תל-אביב. באותו שלב היא כבר הספיקה להינשא לצלם נודע ולגדל איתו את בנם המשותף.
ראוי לציין שהשינוי הקיצוני שעברה שינה גם את שפתה, היא החלה להשתמש במילים לועזיות בלבד, וכך שכחה לגמרי את השפה העברית, אך משפחתה תרגמה עבורה כל דבר שהייתה צריכה להבין בלשון הקודש, ולמרבה האירוניה, גם סוכנת הבית הפיליפינית שלהם הייתה עוזרת לה עם השפה העברית.
לאחר שסיימה את התזה שלה על חוסר השוויון בין המינים במספר האסירים בישראל, היא התפנתה לפעילות האהובה עליה: תיעוד. היא עמדה לצלם סרט דוקומנטרי על גדר ההפרדה ועל הנשים משני עבריה, "מאחורי החומה", על נתק פוליטי, ועל מצבן של הנשים העומדות בתווך של הסכסוך המצ'ואיסטי-האימפריאליסטי והפיאודלי (היא לא פספסה הזדמנות להשתמש במילים לועזיות).
מדי פעם היא שמרה על קשר עם אחיה, שון, ולרוב הסכימה איתו בסוגיות חברתיות. הוא הפך בינתיים לעיתונאי נחשב.
כעת שונטל הייתה עסוקה לא פחות ממקודם, ולא הקדישה כלל זמן לבנה היחיד, ינאי.
ובתזמון שכזה, בעלה, ג'לל אל-עזיז מובארכ (במקור מסכנין), הודיע לה שהוא הוזמן לאירוע חשוב באירופה.
ג'לל מובארכ, שהצהיר בכל שיחה שהייתה לו עם כל אדם שהוא "ליברלי", הוערך מאוד בתחום האמנות והפוליטיקה גם יחד. הוא זכה בפרס AFP לשנת 2014, לאחר שהיטיב לצלם את עזה החרובה מהפצצות צה''ל, ואף קיבל שיחת טלפון וברכה אישית מרוג'ר ווטרס, לו הוא שלח מתכון לכנאפה כמחווה.
ינאי תומפסון-מובארכ גדל ללא נוכחות הורית חזקה, בעיקר בגלל הקרייריזם של הוריו.
הדבר הכי קרוב שהיה לו לאמא הייתה ג'ודית, סוכנת הבית הפיליפינית שלהם, שהתאקלמה ודיברה עברית על בוריה.
הוא עצמו היה בוגר מאוד לגילו, וכבר אחז בדעות משלו על עניינים ברומו של עולם.
ג'לל היה כעת בגרמניה, מקווה לבלוט בין כל אנשי השם ששהו שם, ועבד באופן צמוד עם צלם גרמני נודע בשם ריכארד.
ריכארד הס העריץ את המין הנשי, אך נמשך מינית לזה הגברי, מה שגרם לג'לל לאקסטזה, כעת הייתה לו הזדמנות פז להוכיח את סובלנותו, ומיותר להגיד שגם לו הוא סיפר שהוא "ליברלי".
ובאותה שעה גיבורת הסיפור שלנו נאלצה לתמרן בין עבודתה הדוקומנטרית לבין פעילותה הפוליטית, היא הצטרפה לקבוצת נשים שבשם השיוויון דרשה לזכות נשים שיכפו את עצמן על גברים, ולא משנה מה גילם. היא תרמה בקביעות כספים ללהקות מטאל מהשטחים. "את סצינת המטאל הפלסטיני", היא הייתה אומרת, "אף כיבוש לא יוכל לדכא." היו לה הצלחות בתחום החברתי, היא דאגה אישית שעובדים זרים לא יוכלו לעמוד למשפט, ובמישור המגדרי פעלה למען ליגליזציה של נישואים חד מיניים ונודעה בנאומיה על יכולות השלום הבלתי נתפסות של המין הנשי.
ובינתיים, ינאי הזנוח החל להראות סימנים ראשונים של גבריות, שכללו, מן הסתם, משיכה שלא תתואר לנשים.
יום אחד, כששונטל עצרה בביתה לשעה קלה, לצורך שיעור קבלה בזום וקידוש על ביצים שקיבלה מאחיה שון כמתנה לחג הפסחא, היא שמעה קולות של אנחות.
היא הורידה את הכיפה מראשה ורצה במורד המדרגות כדי לראות אם קרה משהו לינאי, אבל אפשר להגיד שכבר קרה לו משהו, היא תפסה אותו מקיים יחסי מין עם ג'ודית הפיליפינית, שהייתה מבוגרת אפילו ממנה...
התלונה במשטרה לא עזרה, כי החוקים הנ''ל כבר עברו, מה שגרם לשונטל להכות את ג'ודית כמעט למוות, וכעת לעמוד למשפט, שכן ג'ודית יצרה קשר עם הגורמים המתאימים לענייני זכויות של עובדים זרים.
היא סיימה לצלם עוד קטע בסרט שלה, בו נשים פלסטיניות סיפרו איך חיילי צה''ל העזו בחוצפתם הגזענית שלא לאנוס אותן, והתמוטטה.
הסרט נגנז, ובדיוק כשהיא הספיקה להיזכר בג'לל, שכבר מזמן היה אמור לחזור לארץ, היא קיבלה מכתב מעורך דין, המודיע לה שג'לל מתגרש ממנה.
לא ניכנס לפרטים הרומנטיים אבל נציין שג'לל הספיק בינתיים להתאהב בריכארד, לנהל עימו רומן, ולהחליט איתו על חתונה, כאן בארץ הקודש. דבר שכזה עשוי היה להפתיע הרבה אנשים, אך בדיעבד, ג'לל נזכר שהייתה לו משיכה כזו עוד מימי בחרותו.
כעת ריכארד נחשב באופן אוטומטי לאזרח, שכן הוא כבר נישא לג'לל.
כששון שמע על הסיפור הוא היה מאוד תומך, ולקח את הצד של ג'לל וריכארד, שכן היה הוא רומנטיקן חסר-תקנה, ודאג שיפרסמו את סיפור האהבה הלא יאומן הזה בעיתון שלו.
וכששונטל הרגישה שהיא לא יכולה לקבל עוד סכינים בגב, היא שוטטה לה ברמת אביב, אבודה, ונזכרה פתאום בעבר הרחוק שלה, בספיר, ארוסה לשעבר, וכמה שהם התרגשו לתכנן את החתונה שלהם, שלא יצאה לפועל, ובהפתעה של אבא שלה, שעמד להביא את אייל גולן לחתונה שלה. זה היה כל כך רחוק שנראה היה כאילו זה קרה למישהי אחרת! ואמנם הוא נראה לה היום בכלל לא בליגה שלה, ומי בכלל רוצה שאייל גולן ישיר בחתונה שלה?! אבל כידוע, דברים שכאלה הם סובייקטיביים, וכשצעירים, מרגישים את הכל חזק וטוטאלי כל כך.
ובכן, בשלב הזה שונטל כבר הייתה כל כך אומללה שהיא אפילו לא נהנתה מהמילים "סובייקטיביים" ו-"טוטאלי" שעלו לה בראש, כשם שהייתה נהנית ממילים לועזיות כתמול-שלשום.
ולפתע, שם בצפון תל אביב, ביום חמישי בערב, היא ראתה מקום עם דלת פתוחה ואנשים דתיים שותים אלכוהול, שרים ורבים אחד עם השני. היה זה בית חב"ד. הייתה זו "התוועדות" שבועית.
וכך מסתיים סיפורה של שונטל עטייה, מה עוד אפשר להגיד? כשנה לאחר מכן היא הייתה נשואה לחסיד חב"ד, אם לילדה נוספת, וחיילת נאמנה וקנאית של הרבי.
