זה היה עוד צהריים רגיל בבית משפחת בר-לב.
אופיר ולירון ישבו סביב השולחן ביחד עם סבא דורון, מדברים על היום שעברו בבית הספר ומחכים שסבתא תגיש להם את המנההאהובה עליהם- פתיתים עם קציצות בשר ואפונה.
בעוד סבתא מחלקת לנכדים את האוכל ומוזגת מים בכוסות, סבא שאל תוך שהואמתחיל לאכול: ״ילדים, כבר סיפרתי לכם איך סבתא שלכם ואני הכרנו?״
עוד לפני שהספיקו לענות, סבא צלל לתוך הסיפור...
״זה התחיל בתיכון "שיקמים" לפני 62 שנים, הייתי בכיתה י״א. הייתי תלמיד די ביישן ומופנם ולא מקובל כל כך בקרב הילדים בשכבה....
לעומת זאת, סבתא שלכם בדיוק חזרה משליחות של הוריה בת שלוש שנים בארצות הברית.
היא הייתה הכי יפה ומקובלת בכל השכבה, כולן רצו להיות חברות שלה וכל הבנים רדפו אחריה.
אבל היא לא נתנה לכל האהבה שנתנו לה לסחרר את ראשה. לא אהבו אותי בשכבה ולא הייתי מקובל.
המקובלים צחקו עליי, גרמו לילעשות להם עבודות ושיעורי-בית, הרביצו לי והתנהגו כאילו המטרה שלהם היא לגרום לי לסבול מכל רגע בתיכון, והאמת, שדי עבד להם. פחדתי מאוד מהאיומים שלהם, ועשיתי כל מה שרצו, אבל בכל פעם שסבתא שלכם ראתה שאחד מהדברים האלה קורים היאהייתה עוצרת את זה באופן מיידי.
היא הייתה צועדת אל חבורת הילדים ואליי בביטחון, ואומרת להם:”עזבו אותו מיד, הוא לא עשה לכם שום דבר ואינו חייב לכם דבר!", באותו הרגע הם זקרו לעברי מבט של זלזול והלכו למקום אחר, הם היו מקשיבים לה כמו חיילים למפקד. היא הייתה היחידה שהייתה נחמדה אליי, והאמת? לא הבנתי למה...״
סבתא ישר קפצה, מיהרה להוסיף: ״אני לא הייתי מקובלת בבית הספר שלי בארצות הברית, סבלתי מדברים דומים שסבכם סבל מהם ולכן הבנתי מה הוא מרגיש והייתי חייבת לעצור את זה, לא יכולתי להביט מהצד״.
״לאט לאט התחלתי להבין שיש כאן משהו חריג, שהיא לא רוצה ממני משהו,
כמו שאר הילדים שעזרו לי פעם, היא לא הייתה צריכהשאעשה לה את שיעורי-הבית,
היא עזרה לי באמת ובתמים. היא הייתה נחמדה אליי מרצונה בלבד.
אהבתי את הרעיון, שמחתי שלמישהו באמת אכפת ממני, העזרה של סבתכם לא פסקה, היא רק הלכה וגברה מפעם לפעם.
למרות שחברותיה היו צוחקות עליהשהיא עוזרת "לחנון" של השכבה, היא הייתה מתעלמת, מסבירה להן שהיא מבינה מה אני מרגיש, ומנסה (ולרוב לא מצליחה) לגרום להן להפסיק לזלזל בי ולצחוק עליי..."
אופיר התאפק מאוד וכבר הרגיש שהוא יתפוצץ אם לא ישאל: "סבתא עזרה לך כי היא אהבה אותך נכון?"
סבתא ענתה לו: "האמת, שבהתחלה חיבבתי מאוד נער בשם איתי, הוא היה הכי נאה בשכבה, כמעט כל הבנות היו דלוקות עליו״
"נכון" סבא המשיך "ואני, לעומת איתי, שאחריו בנות רדפו וחיזרו, לא הייתי מורגש כל כך אצל הבנות, לרוב הן לא חשו בנוכחותי, חוץ מכמובן..."
"הן היו צריכות שתעשה להן עבודה או משהו כזה..." לירון השלימה.
"נכון" אמר סבא והגיש לסבתא את הצלחת, בעודה שוטפת אותה.
סבא המשיך בסיפורו: "ככל שסבתא התנהגה אליי בנחמדות ובאכפתיות, כך התחלתי לחבב אותה יותר ויותר." (הוא שלח לסבתא חיוך),
"לא ידעתי מה לעשות, ידעתי שסבתא 'לא ברמה שלי', היא הייתה הכי מקובלת בשכבה, ובכל הקשור אליי חלק מהילדים אפילו לא הרגישו בנוכחותי...
הזמן עבר ואפילו הטיול השנתי התקרב, הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה ולהזמין את סבתא לפגישה אישית, אזרתי אומץ וניגשתי אליה באחת ההפסקות והיא נענתה בחיוב.
קבענו להיפגש בגלידריה הקרובה לתיכון. התרגשתי מאוד לפני הבילוי המשותף הראשון שלנו.
זה היה ביום רביעי,
אספתי אותה מהבית שלה, הלכו לאכול גלידה ואז הלכנו לטייל בפארק, טיילנו ודיברנו במשך שעות, הכל היה כלכך שמח ויפה מסביב, כמו בספר...
המשכנו להיפגש ולאט לאט הילדים הפסיקו להציק לי והתחילו לכבד אותי ואפילו להתחבר איתי.
בנשף סוף התיכון זכינו בתואר "מלך ומלכת הנשף" והשאר היסטוריה של 60 שנים של אהבה והערכה..." אמר סבא בעיניים בורקות.
לירון ואופיר חיבקו את סבא וסבתא וחייכו אליהם כאילו הם הוריהם ולא הנכדים שלהם, במין גאווה כזאת, הם לא האמינו שבאמתעומד סיפור כזה מרגש ומעניין מאוחרי סבא וסבתא האהובים שלהם...
