”נולדתי בלילה
לא בכי ולא שימחה קיבלו פני
בלילה
בצל הברק
בחסותו של הרעם
אל בדידותה של הרוח”
שכבתי על גבי קורת עץ קרה ומחוספסת. הדם שעד לא מזמן ניגר על ידי הקשורות יבש אך הצלקות שצרבו בעורי נשארו פתוחות כמחכות לשיטפון הבא. את רגלי לא טרחו עוד לקשור. גופי הצנום וראשי המכוסה נאחזו בכוחותיהם האחרונים ברסיסים אבודים של מציאות. חושך אינסופי נפרש מול עיני ובליבי, הוא היה מוכר ומוחשי כבבואתי במראה.
נשימה.
זבוב החל מלטף את פצעי הפתוחים בלהיטות מורגשת, ואולי היו אלה שניים או עשרה. לא ניסית לסלקם. הם ידעו את שידעתי והבנה זו שנקרמה בינינו הקלה על נפשי העייפה. צעדים איטיים וכבדים באו והלכו. האינסוף הפך משחור לאדום ללבן מנסה לפתות את נפשי לטייל בעולמות שאיבדה כבר מזמן.
נשימה
קריאה רחוקה של עורב פילחה את מזמור הזבובים כאילו מכריזה על המערכה הבאה הההולכת וקרבה. מרבית חושי דהו באיטיות וביסודיות עם הזמן אך קריאתו הייתה ברורה וממשית.
נעמה לי קריאתו.
נשימה
משב רוח רגעי הזכיר לי כי החורף טרם שחרר את אחיזתו. אצבעותיו המאיימות נחו על עורי וחדרו את שכבת הבשר הדקה שלא היוותה עוד מכשול ליצרי הטבע.
נשימה
גופי נשבה בקלות בחמלתה של השמש. דמויות מטושטשות החלו מתאספות סביבי מלחשות בשפה רחוקה מילותיהן נוחתות על עורי כליטוף הגלים את גרגירי החול החמימים. מכאן יהיה קשה כבר לחזור.
נשימה
כנראה שנשביתי בשולי החלום. כשפתחתי את עיני סונוורתי מדמותה של השמש שהשתקפה בלהב הברזל החד שריחף מעל ראשי.
חייכתי.
האינסוף שהפך לביתי הפך מלבן לאדום לשחור.
הלחישות סביבי התאחדו לקול אחד ואז נדמו.
נשימה....
דממה
נשימה ....
דממה
נשימה ?
”בבית ישן ועייף
על גבעה בודדה וקרחת
יושב אדם ללא שם וללא מטרה
ונושם
בדממה
ובבית חמים
האוויר מלטף
צלליות מרקדות על הקיר החשוף
רק מסמר שמוט ראש
וחלוד עצמות
מלחש
מתחרט
על שנים של בדידות”
התעוררתי על החול הקר והקשה אל שמיים קודרים. שכבות על גבי שכבות של עננים שחורים וסמיכים בולעים האחד את השני כנחילי ארבה, עננים אדומים ולבנים נושמים ונבלעים חסרי אונים מול עוצמה חסרת רסן. בהיתי מהופנט במחול הקודר שנרקם מעלי מתעלם מהגשם הדק שהחל לרדת ברכות עוטף אותי בעדינות שקרנית. רק כעבור דקות ארוכות נהייתי מודע לגופי הדואב והמותש ולכאב העמוק שאחז בראשי כאחיזת האוקיאנוס בסירה תמימה בסערה.
התיישבתי. עוצר עצמי מלצעוק ולקלל כל עצם וכל שריר.
מולי נפרש ים חסר שקט רגע לפני או אחרי סערה, גלים תוקפים ובורחים ללא כיוון נשברים ללא מטרה. עצמתי את עיני בנסיון להיזכר במשהו, כל דבר, אך לשוא. דעתי ניסחפה על רחש הגלים משנה כיוונה ללא הרף. לבי החל פועם במהירות הולכת וגוברת עד שלא יכלתי לשאת זאת עוד ופתחתי את עיני.
כף יד גדולה הסתירה את העולם. בעודי ממצמץ לוודא שאינני מדמיין הונפתי מהחול הרטוב כאילו הייתי ילד היישר אל מבטן החודר של עיניים פולשניות. הגשם פסק. עיניים אפרוריות בחנו אותי בזריזות כהינף כנפי יונק הדבש וחזרו לבהות באוויר ישר דרכי כאילו חדלתי מלהיות. הוא היה גבוה ורזה, פניו תאמו את גופו, צנומות ארוכות ומלאות קמטים שחרשו על מצחו וצדי עניו. שערו הארוך והלבן היה סבוך ודליל בעת ובעונה אחת, מקצתו רקד לצלילי הרוח והיתר נקשר בחוסר מיומנות מודע. זקן מדובלל שזור בחוטים צבעוניים עיטר את סנטרו בסתירה מוחלטת להוויתו.
מבלי לומר מילה פנה לאחור והחל ללכת לאורך החוף, ידיו משולבות מאחורי גבו הזקוף וצעדיו היחפים גדולים ומדודים. סרקתי את הסביבה במבט זריז ולא זיהיתי זכרון כלשהו לעקבות על החול. מוטב שלא אשאר לבד הסכמתי עם עצמי בזריזות חרף מחאותיו הברורות של גופי ונשרכתי בעקבותיו. שמחתי לגלות שנוכחותי או העובדה שאני עוקב אחריו איננה מהווה מטרד או מעניינת אותו במיוחד. הוא הלך שעה ארוכה, מדי פעם עוצר ובוחן את השמיים או הים ומאפשר לי להדביק את המרחק שנפער בינינו. החול הפך סלע, הסלע הפך צוק אך האיש המשיך בדרכו, מתמרן ומדלג בין סלעים משוננים וחלקלקים כאילו היו מדרגות שהילך בהן כל ימי חייו.
כשעברתי את אחד הסלעים מצאתי אותו יושב על ספסל ובוהה באוויר במבט מהורהר. הספסל היה פשוט למראה בנוי מתכת ועץ וסדקים חרשו לאורכו ורוחבו. התיישבתי לצידו פוסח על טקסי הנימוס הנהוגים ונכנע לגופי העייף.
”איפה אנחנו ?”
”כאן” השיב, מבלי לטרוח להביט לכיווני ”איפה עוד אפשר להיות ?”
תשובתו הסתמית והמתחמקת הרגיזה אותי אך בחרתי לשתוק.
הוא הניח נאד מים שקוף בינינו וסימן בניד ראש. נאד המים היה מוזר למראה ואף יותר למגע, מחוספס וחלקלק כנשל עורו של נחש. קרבתי את המים לפי ונרתעתי מיד למראה יצורים שקופים ועדינים שריחפו במים בעשרות.
”מה זה ?” ניסיתי לצעוק אך רק לחישה יצאה מגרוני
הוא רטן, משך את נאד המים מידיי גמע מחצית, סגר, והניח שוב בינינו. בחנתי את האיש ארוכות ורק לאחר שהשתכנעתי שבלע את המים ודבר לא קרה הרמתי את הנאד. עשרות עשרות שחו ללא מודעות לסופם או שמא סופי ההולך וקרב. הפכתי את הנאד על ראשו בתקווה שיעלו למעלה הרחק מהפיה, אחר כך ניערתי וסובבתי אך ניכר שאין לכך שום השפעה. לבסוף הצמא הכריע אותי, עצמתי את עניי ולגמתי ארוכות. המים היו מתוקים וקרירים והרגשתי איך דעתי מצטללת. סגרתי את הנאד, הנחתי על הספסל בנינו והוא הפך לעננה קטנה של אדים ונעלם. את הפקק שנשאר על הספסל טחב האיש לכיסו.
הספסל היה נח משנראה. העץ היה גס אך המים והשמש ריככו את פניו והיה עדין ונעים למגע. לו יכל היה ודאי מספר על ליבו השבור של הים וזעמה של השמש שטבעו חותמם בו לאורך שנים. גובהו ורוחבו החמיאו לישיבה ארוכה מול שקיעות וזריחות או שמים מלאי כוכבים. הרגשתי את גופי נרגע ומתמסר לשלווה שאפפה את הרגע הקצר.
”אתה גר כאן באזור ?’ שאלתי לבסוף
הוא הנד ראשו לאחור בחצי מבט מעבר לכתפו וחזר לבהות באופק, ספק אם חש בגשם שהחל שוב לרדת מתערבב עם רסיסי הגלים שעלו מעלה עם הרוח. ענני הסערה התנפצו על הצוק האדיר בתאום מושלם עם גלי הים. ברק הבליח את השמים, לאורו הבהיר נראה הצוק כענק היושב מול הים וחוסם את הסערה מלעבור. פניתי לאחור וחציתי באיטיות את רחבת הסלע החלקלקה תחת רצף ברקים נוסף שפילח את השמיים כמשתתף בהתקפה. אורם הכסוף חשף מעבר צר בין שני סלעים גדולים שנחו האחד על כתפו של חברו. הבטתי פנימה בתמיהה אך דבר מלבד אפלה קרה לא הביט בי בחזרה. קראתי לאיש אך קולי העייף אבד בין שיחות הרעמים ומשב הרוח המתגבר, בוודאי לא היה עונה לי בלאו הכי. התמהמהתי שניות בודדות בקור ובגשם ונדחקתי פנימה מגשש בידיי את הקירות הקרים והטחובים מחכה שעניי יתרגלו לחשיכה. התקדמתי באיטיות מפרכת מדמיין תהום שנפערת תחת רגלי ומביאה לסופי, אך צלליות מרקדות על הקירות העלימו במהרה את המחשבות הטורדניות. אור חלש ורך חשף נתיב שהלך והתרחב ומצאתי עצמי עומד בפתח חלל רחב ידיים.
”שלום ?!” הרמתי את קולי בידיעה שלא יגיע מענה, מי עוד ירצה לגור במקום נידח ושומם שכזה. האוויר היה חמים ומרגיע וריח מתקתק עלה מהנרות הספורים שהאירו ברכות. נמשכתי במודע היישר לשטיח עגול וגדול שעליו כריות בשלל צורות וצבעים נשכבתי בעניים עצומות וטבעתי בכרית אדומה .
התעוררתי לריח תבשיל שמילא את החלל. האיש נע ונד בגבו אלי לאורך מטבח קטן שנחצב כולו באבן ונטמע לחלוטין בקירות המערה. חותך ובוחש מוסיף וטועם תנועותיו מדויקות ושלוות והוא ממלמל לעצמו בלחש. הוא פתח דלת קטנה שלא הבחנתי כלל בקיומה חושף יצור עליז ושמנמן ששכב על גבו ופלט להבות אש קטנות לחלל ששימש ככל הנראה כתנור. היצור חסר הרגליים התהפך על ביטנו מחייך חיוך גדול וחסר שיניים והזקן ליטף אותו בחיבה. דג שמנמן ועסיסי הופיע בידו של הזקן והושלך לעבר להבה גדולה שפרצה מגרונו של היצור פוגשת את הדג במעופו והוא נבלע בשלמותו משאיר באוויר ניחוח שרוף. הדלת ניסגרה וחום הולך וגובר התפשט ומילא את החדר.
אני בוודאי עדיין חולם הרהרתי לעצמי בעודי מתיישב בצורה איטית ומחושבת, מברר על דעתו של גופי בעניין.
לצד התנור נפרש משטח אבן מעוגל וארוך ועליו קרש עץ ששימש לחיתוך. בקיר נחצב מדף ועליו צנצנות מעוטרות מילים בשפה שלא הכרתי. מחבתות וסירים נתלו בערבוביה מתקרת החדר בנוסף לסכינים גדולות, מצקות ושלל כלי מטבח.
"שב" אמר
הוא מזג בנדיבות לקערה שגולפה ביד והניח לפני.
"איך אתה מרגיש?" שאל בעודו חוזר אל המטבח למזוג עוד קערה מבלי לחכות לתשובה
"אני בסדר... אני חושב..." באמת שלא ידעתי
הוא הוציא שתי כפות ברזל ישנות מכיסו והשליך אחת לכיווני
"תאכל משהו" מלמל ושקע בקערה שמולו
בשר, תפוחי אדמה ושלל ירקות ששחו ברוטב חום וסמיך מילאו את הקערה. הבשר הרך התפרק למגע הכף וטעמו היה זר אך ערב לחכי. "טעים מאוד, תודה לך”
הוא רק רטן לכיוווני
אכלתי מעט ובאיטיות. הישיבה על השטיח היתה מאתגרת עבורי גם בימים טובים ועתה הייתה על סף הבלתי אפשרית. שיניתי תנוחה ועוד אחת אך ללא שיפור ולבסוף ישבתי על ברכיי וחיסלתי את הנזיד במהירות על מנת שאוכל לשוב ולשכב. חיכיתי שיסיים לאכול בתקווה שהשובע ישפר במעט את רוחו וניצלתי את הזמן לסריקה מעמיקה יותר של החדר.
בזמן שישנתי הדליק האיש נרות נוספים, כל נר יחודי בצורה ובצבע והפיץ אור שונה במקצת.
מלבד למטבח המאובזר היטב נראה שהאיש הסתפק במועט. הרחק מהמטבח נח מזרון דק ועליו שתי כריות ושמיכה ישנה. לשמאלו עמדה חבית עץ ישנה ששימשה כשולחן וסלע קטן שנחצב לצורה של שרפרף. על השולחן עמד נר בצבע חימר שפיזר אור אדמדם על דפים חדשים. ספרים שכבו בצורה מקרית בערמות או בודדים על הריצפה והשטיח, חלקם פתוחים ומונחים הפוך וחלקם שעונים על הקיר מעלים אבק.
הוא סיים לאכול הוציא את הפקק שאסף קודם לכן מכיסו והניח על השולחן
"מה אתה רואה" שאל מבלי להביט לכיווני
"פקק" עניתי מבלי לחשוב יותר מדי
"אתה בטוח ?"
"כן פקק" עניתי והיישרתי אליו את מבטי מנסה לשמור על קור רוח
"תודה על הכנסת האורחים, אני... אני.." ניסיתי להיזכר בשמי אך לא הצלחתי.
”מה שמך?" אמרתי לבסוף
הוא התעלם מהשאלה והביט בי במבט משועמם
"הבט שוב" אמר ללא רגש
הבטתי בשולחן ובמקום הפקק הופיעה מקטרת ארוכה ופשוטה.
הוא הרים את המקטרת לקח שאיפה ארוכה ונשף עשן סמיך בניחוח של סתיו לאוויר לפני שהחזירה אל השולחן.
הסתרתי את הפתעתי.
"טריק נחמד" אמרתי והרמתי את המקטרת לוודא שעיני אינן מטעות אותי. לקחתי שאיפה ארוכה אך המקטרת היתה ריקה וקרה כאילו מעולם לא השתמשו בה. כחכחתי בגרוני והנחתי אותה בחזרה על השולחן לצידי באכזבה ברורה.
"איך עשית את זה?"
הוא נשען לאחור מבלי להוריד ממני את מבטו בעוד שהכריות שהיו מפוזרות על השטיח מאחוריו הסתדרו מעצמן במהירות לתמוך בגבו. מצמצתי בחוסר אמונה
"מה אתה רואה?" שאל שוב מתעלם בהפגנתיות
הבנתי שכנראה אין מנוס מלשחק את המשחק הקטן שלו ווידאתי שהמקטרת עדיין מונחת על השולחן מחוץ להישג ידו.
"מקטרת" אמרתי מבלי להוריד ממנו את מבטי
"אתה בטוח ?" שלחתי מבט מהיר אל השולחן
"כן" עניתי בביטחון מלא
"מכאן זה נראה יותר כמו בקבוק" השיב ללא רגש
השפלתי מבט אל השולחן ובמקום המקטרת עמד בקבוק זכוכית ירוק ושמנמן.
שמרתי על ארשת פנים נינוחה
הוא בוודאי סימם אותי עם המים או התבשיל הסברתי לעצמי, אין סיבה להתרגש ההשפעה תעלם והכל יחזור להיות הגיוני
"יפה מאוד" אמרתי עם חיוך מאולץ מנסה להשמע הכי טבעי שיכלתי "עכשיו אולי תגיד לי מי אתה?"
"אתה בטח חושב שסיממתי אותך" אמר מתעלם כהרגלו
"אין רחוק מהאמת. כל מה שראית אמיתי ממש כמוך ורק אתה בחרת בו”
"אתה בחרת, לא אני"
”אין לך אפילו חצי מח כדי להבין מה שאני אומר אז כדאי שתפעיל את כולו”
חשבתי למחות אך כבר הבנתי שאין טעם לנסות. אני רק צריך להעביר כאן את הלילה, מחר ארגיש טוב יותר ואחשב צעדי מחדש.
”אני חושב שכדאי שאלך לישון, מחר אניח לך לנפשך”
”לא תצליח לישון” סינן לעברי
”אבל אתה מוזמן לנסות....”
To be continued
