סוכרים מאד

כולנו היינו עשויים מסוכר מאד כשהחל הגשם בזמן שצעדנו בדרך. הגשם המיס את כולנו אל תוך כוס קפה אחת גדולה, שבה הזמן חלף מהר יותר ממה שהכרתי עד עכשיו, עונות השנה עברו ברגע והסוכרים האחרים שבאו איתי נמסו ונולדו שנית באבולוציה חדשה כשהם ממוזגים עם הקפאין, ככה הלאה, התגלגלו ביחד ללא הפסקה. ב10 דקות של העולם של מחוץ לכוס קפה הסוכרים מתו ונולדו מחדש לפחות אלף פעמים, אך אני? אני נשארתי רגיל ולא השתנתי אף לא פעם אחת, פשוט נשארתי סוכר מאד. הסתכלתי למעלה, מעבד לכוס שנפלתי לתוכה, ואז ראיתי אותן, שפתיים, עבות אדומות שמרוחות באדום גס, התקרבו לפיית כוס הקפה ולגימות ממנו לקחו, באותן לגימות גם החברים הסוכריים שהלכו איתי קברת דרך ושהשתנו לי פה עשרות פעמים נבלעו ע״י אותן שפתיים עבות. שלאחר כל לגימה מלקקות את הריר. כל פעם גם אני באתי להשאב אל תוך לוע הגרון של השפתיים הענקיות,אך הצלחתי לחמוק לקרקרעית כוס הקפה. אני לא אבלע! אני לא אהיה חלק מגוף העבד התמידי של האדם.

אז צללתי יותר עמוק בכוס הקפה, מתחמק מכל הקפאין שלצידי שמשנה את חבריי הסוכריים מאד, (לשעבר) ונצמד לשאריות מולקולות המים הקטנות שישנם בתוכו, לא לוגם מהקפה, לא נותן לתאים הסוכריים מאד שלי להפוך למוטציות שלצידי. אז, בקרקעית הכוס, ראיתי איזה בוצ, אליו חדרתי ולחשכה הותרתי. והמתנתי. ולהגימות ממשיכות וממשיכות, את כל קרקעית הן מרטיטות.. הכוס הזאת ענקית ויש בה הרבה קפה, עוד כמה קפה אדם מיואש ישתה? הרבה.

אז איך אומרים? נפלתי בבוץ של כוס הקפה, יש פה מאורה קטנה שחפרתי, ׳ אישה שלי ׳ לה קראתי , בניתי פסלים בצורת חופש, ובצורת סוכרים מאד כמוני שפשוט חופשיים בבריזה בתיבט.

מידי פעם אני חושב לעלות פשוט למעלה בבוץ, להכנס לכוס הקפה, ופשוט לתת לקפאין ששינה את כולם להכנס לעורקי ולשנות אותי גם, להיות מוטציות קפאין שפשוט מחכות שגוף האדם הם השפתיים הגדולות פשוט ישתה אותם ודי ואז הן יהיו לעד חלק מהגוף הארור שלו, חלק מהמחשבות הכלכך מישניות שלו, ולאבד את החופש השיוויון שיש בסוכרים של האדם. אני רוצה לצאת מכוס הקפה, ולהעלים גם על גב כינה במדגסקר, כך חלמתי בתוך הבוצ שבכוס הקפה, לא משנה מה לי יקרה, לא רוצה להיות חלק מגוף האדם הרפה.ֿ

וכך הזמנים עברו חלפו בינתיים

ופה ושם אני נשארתי סוכר, אך לא ׳מאד׳ כמו שתמיד חשבתי

גם עלי התקופה כאן בקרקעית שינתה אותי, ואפילו הרבה.

אולם לא רציתי להיות חלק מגוף האדם אבל אולי הפכתי למשהו הרבה יותר אפל? ומתוק תוך כדי..

הזמנים עוד קצת חלפו להם בתוך המעורה,

עד שיום אחד, בטראח׳ אחד! כוס הקפה על האדמה צנחה ואני עפתי לרחוב, גרגיר סוכר מוזר ומתוק, נזרק לאלספת הפינה הקטנה של החברה, ואין שום הנחות, יש הרבה חלבונים שאני יכול להתחבר אליהם אבל הם לא מתחברים איתי ואני מתגלגל הלוך ושוב אין לי שליטה, פעם הייתי הרי חלק מקבוצה ועכשיו שאני פשוט לבד אני נזרק מכאן לשם מצד לצד על הגב ועל האף שלי העגול, שנים כשהייתי בבוצ חשבתי שהעולם הגדול יהיה סתם עוד משחק אבל עכשיו אני מוכרח להודות, שקשה להיות כאן לבד אתה חייב להיות חלק מאיזשהו משחק אחד גדול.

אני רוצה להיות חלק מהמערכת שבה אהיה הסוכר בתוך החלבון שלה, אבל אין לי מקום כאן בעולם שאחרי כוס הקפה שהייתי שרוי בה עשרות שנים..

אז מה עלי לעשות?ֿ

לפתע ההארה הגיע אליי וידעתי לאן לפנות

עליתי על שיש במטבח

ועל השיש מונחות להן מאות כוסות קפה אז נכנסתי לאחת ושקעתי במצולות ישר אל תוך הבוצ

כן שם אני אוהב, אולי רק רגיל, להיות..

ואבא חוזר ואומר תעזבנו יום יעזבך יומיים

ובתוך הבוצ שבכוס הקפה הזמן חולף מהר יותר, שבעתיים.