איה זרו.

תודה לכל המקדישים זמן לקרוא את הסיפור הבא. אוו אני מביא להצגה בפניכם.

 למעשה זהו פרק מרכזי ומאמות הסיפים של ספרי היוצא בקרוב לאור :

"רחוב לילינבלום 27... ממש בפינה" 

 

ברשוצכם. אציג את עצמי. אני חדש כאן במרחב.

 שמי יושקו.

יושקו פינצי. מעמק חפר.

 

כאמור, כתבתי ספר בעריכת גלי וייס, הנמצא כעת בשלב ההוצאה לאור.

הספר הוא סיפור אישי...ברובו.

סיפורה של משפחה.

סיפורו של דור ילידי 48. הדור שנשא את המדינה על כפיים. 

סיפורה של תקופה.

רגע אחרי מסירת מקל השליחים מדור המייסדים. - הורינו.. ברובם ניצולי שואה ופליטי כל העולם.

 

יש פה דרמה  (אמיתית לגמרי) עלילה מרגשת, נוגעת, ומחשמל.

 

המשפחה, משפחה יהודית, מוצאה מצפון איטליה, מהעיר ferrara, 

עיסוקה בטכסטיל.   עשתה חיל בעיסוקיה

שלוש דמויות על הסט. אנוכי, המספר.

                                         סבי, ראש המשפחה.  ה- granda padre ,

                                         והאישה הצלע הנשית. 

זה מספיק לבינתיים.

 

בפרק המוצג לפניכם לקריאה בהנאה. נוצרת ההיכרות, ביני, לבין האישה. שלימים תהווה אבן יסוד בבניית 

הדרמה ומרתקת.

 

 תהנו. ורוצו לספר לחבר'ה.

 

 

 

הרגשתי לא מחובר אל עצמי אותו בוקר, משהו כמו שידור רדיו שאינו ממוקד תחנה, מצפצף, צורם, קטעי דיבור מכאן, בתוך בליל צלילים ממקום אחר.

יש המגדירים השכמת בוקר שכזו, "קימה על צד שמאל"? למה שמאל דוקא?

העיניים נפקחות כאילו בתוך ענן, הכל מעורפל, סמיך, סרבול במחשבות.

כשני זרים היינו בכסות עור אחת, אני ועצמי.

מתוך שכך, יצאתי אל הרחוב, לשאוב קצת אנרגיות. כי הרחוב הוא המטבח של החיים. הכל סביב בתנועה, ברעש, בתזזית. תמיד ישנה תחושה, שמשהו עומד להתרחש. כאילו עוד רגע תצולם סצנה של סרט. נראה שכל הסט מוכן, השחקנים במקומם, והתאורה...

"אקשיין!!!" צועק הבמאי. והחיים מתחילים להתפרע. המרחב מתמלא פעלתנות. איש נחפז לעיסוקיו, מכוניות צופרות לדרכן, אנשים זורמים בין הבתים, העצים, לעמודים. האווירה דחוסה.

הרחוב זה הדינמו המניע, הלב הפועם. כאן מופק המתח ומתחברים החוטים, ונדלקות נורות הניאון. התבשילים מהבילים, הסירים שבמטבח הרחוב, תמיד על האש. ריחות התבשיל מתערבלים עם ריחות האשפה, עשן המכוניות, והמולת ההמון. הרחוב כמרקחה.

מי שלא אוהב את ריחות החיים שלא הסתובב ברחוב.

המקום היחיד שבו צפוי להתרחש הבלתי צפוי. מכונית סוטה במהירות פרועה ועולה על המדרכה, עץ כבד קורס על מכונית חונה. אדם מחליק על קליפה.

פה גם מזדמנות ההפתעות. כזו היא זרימת החיים, ככדור נייר עיתון המתגולל ומשתובב ברוח המתגברת. אם תשתופף אל גומחה בוצית מעופשת בפינת החצר, תוכל למצוא שם פיסת חיים בלויה שהושלחה, אולי נשמטה, של מישהו שחלף כאן. זו יכולה להיות חוליה מרכזית בפאזל חייו. האיש, וודאי לא מודע לאבדה, המשיך בדרכו. מן הסתם, כשינסה לשבץ את פאזל תמונת חייך, יחוש בחסרונה.

יום אפרורי, מצא אותי כבוי. מפלס מצב הרוח שלי היה כאותה אסופת עלים שנשרו מהעץ וכעת מתגוללים על הרצפה ומטולטלים מעלה מטה בסחרור תחת שרביטה של הרוח העושה בהם שמות.

מתוך המלנכוליות, נכנסתי למכונית, לנסיעה חסרת תכלית, אולי הנוף המתחלף, יניע אצלי גלגלים חורקים.

עוד אני נוסע הלוך ושוב על-סתם, בכבישי העיר ואני עומד להיקלע לראשיתו של אירוע שייעצב את חיי עד אחריתם. ככה זה כשכדור נייר מתעופף ברוח. לך תדע על מה יצנח לבסוף, היכן ינוח מטלטולו, את מי יטריד במנוחתו.

וכדור הנייר המדומה שלי, מצא לנחות למזלי, לרגלי אישה. נכון יותר להגדירה, בחורה, עלמת-חן, רבת חן. לפתע היא הייתה שם, על מסלול הנסיעה הסתמית.

סתם נסעתי, במקרה פניתי ימינה בצומת, לא הגברתי את המהירות כי איני ממהר לשום מקום, שהרי, לו הגברתי מהירות, לא היה נוצר מפגש הגורלות. וכך, המקריות ממשיכה לנווט את יומי.

היא עמדה שם על המדרכה. מהיכן הופיעה איני יודע. לא עקבתי אחר תנועתה, הספקתי רק לראות את אחרוני צעדיה המהירים מתוך אחד משבילי הבית הסמוך, בטרם התייצבה על המדרכה ממש מול מכוניתי המשתרכת בטור מכוניות. רק אז היא חדרה לי להכרה.

יש מצבים כאלה לבן-האדם, שהמחשבות נעות בחריקה, גם ההכרה איטית. במצב כזה חדירה פתאומית ובלתי צפויה של עצם זר, שנשלח אליך מבין השיחים, והוא מפלח את קרום ההכרה שלך, עשוי להיקלט על יד המחשב המרכזי במוח, בעיכוב, עקב קליטה יגעה.

כך בדיוק אירע כשראיתי אותה בדיליי. בחורה בלונדינית תמירה וזקופה, בעלת מראה אצילי המהפנט אותך להתבוננות מעמיקה. נראתה לי נסערת, משהו בגבולות לחץ נפשי מתון. עמדה על שפת הכביש נפנפה בהתרגשות בידיים כמבקשת שיעצרו לה טרמפ.

האטתי. יותר מחרדה שמא אדרוס אותה, מאשר מרצון אמיתי לאסוף טרמפיסטית.

מאחר והאטתי קלות, פתחה הבלונדינית את דלת המכונית וקפצה פנימה בעודי נוסע. ואני בכלל לא ידעתי שיצאתי לנסיעה הזו לאסוף טרמפיסטיות.

הכול התרחש כבתוך סצנה של יחידת קומנדו בסרט פעולה.

היא התיישבה, טרקה את הדלת. בעוצמה טרקה. התיישבה, כבתוך שלה, והסתגרה בתוך עצמה. נוקשת סבר הייתה. הבעתה חתומה ומבטה חודר.

מתוך השתיקה, פלטה בחטף משהו שנשמע...ספק "תודה," ספק? אני יודע? לך תדע מה אמרה.

קצת נלחצתי, האמת. "מה-זה הדבר הזה? ", חשבתי בפליאה גדולה.

ניתן היה בהחלט לצפות מאדם המתארח אצלך בסלון מכוניתך, הפולש לפרטיותך כבפעולת השתלטות של מחבלים על אוטובוס נוסעים, שיהיה לפחות חביב ולבבי יותר, סימפטי, שלא נאמר מאיר פנים למארחו-קורבנו. ואני, בתפקיד הנאנס בסרט הזה, יושב בוהה, כלא מאמין, כלא מבין. ההיית או חלמתי חלום? בעוד "האונסת" ישבה קמוצת שפתיים, ולאחר עוד רגע קצר של התמקמות במושב פלטה: "סע מהר!!"

פלטה, ולא יספה.

עוד רגעים חלפו, והוסיפה הסבר בקמצנות: "אני מאוד ממהרת," כאילו נהג בוס הייתי, ומיד שבה והסתגרה בקליפתה, נעצה מבטים קפואים עמוק לתוך שמשת המכונית.

דממה כבדה השתלטה על חלל תא הנוסעים.

חככתי בדעתי, מה "יותר" הוא המצב. "יותר מוזר?", "יותר מפחיד?", "יותר מצחיק?" מה שכן, בטוח שאם סצנה כזו יכולה להתרחש במציאות, ולא בסרט, רק לי זה יקרה.

לרגע נדמה היה לי שאני משחק תפקיד בסרט עלילתי. אבל עכשיו כבר איני יודע את המשך התסריט. לו היה כאן לפחות איזה במאי בסביבה שינחה אותי, שיכניס כאן קצת סדר ושפיות, שיצעק "קאט!" במקומות הנכונים, שיעצור לרגע את אי-הנוחות הזו, ויסביר.

נותרתי שקט, מצפה בסקרנות ובתדהמה, לבאות.

הדקות חלפו. נוכחותה ואופן חדירתה למכוניתי, עדיין גרמו לדמי לגעוש ולבעבע. שלחתי מבטים סוקרים לעברה בזווית העין. בכל זאת, לא בכל יום משתלטת על מכוניתך דמות כל-כך תוססת וצבעונית. מבטיי הגנובים, בעד למראת הנהג, הוסיפו סערה לתדהמה. אי אפשר היה שלא להתרשם שלפני אישה בעלת הופעה מדהימה, יופייה וחמוקיה הפכו באחת את התסריט מעלילת מתח לטלנובלה.

לבי הלם ולא בכדי.

לצדי יושבת בחורה, יותר משהיא מסקרנת, היא אטרקציה. בלונדינית, ששערה הפזור יוצר גלים לאחר כל תנועת ראש מהירה שלה, כשובל שמלת מלכות. קומתה גבוהה ומרשימה, מכנסי הג'ינס דהויים, צמודים על רגליה הארוכות וישבניה הקמורים ומזדקרים, מובלטים כאילו רקדנית סמבה ברזילאית היא. שני הפלחים נראו כאילו צוירו בידי אמן, והוסיפו נופך ארוטי להופעתה.

תווי פניה נראו כגזורים בסכין יפני בידי אומן, קווים חדים וישרים, עצמות לחיים בולטות. הכל חיתוך מגוש חימר, מועתקים מז'ורנל אופנה. עיניה הכחולות שקועות היו ובנוסף לאיפור שעיטר אותן, שידרו נוגות ורצינות תהומית. מידות חמוקיה עוצבו לפי המידות הקלסיות 90-60-90 , קווי המתאר של גופה לכל אורך עשרות הסנטימטרים שלה, גזרת המותניים וקימורי גווה, לא יכלו להותיר אדיש את גבר צעיר, תוסס, שוחר הרפתקאות הנסחף על נקלה, אחר אהבה. בעיקר אהבה פרועה של אישה מהז'ורנלים החודרת לך אל מכונית בעת נסיעה בלב עיר. אשר על כן, בהיתי כמהופנט למראה שלמות היצירה שלפני, מתוח לקראת הצפוי עוד בהמשך העלילה.

בשגרת היום-יום, במסע המטורף והאינטנסיבי של החיים יש וצדה עינך לפתע פרפר קסום ומרהיב בצבעיו החג סביבך. אתה מהופנט מיופיו, ותוהה איך זה שמכל הסובבים ברחוב, דווקא על כף ידך מצא לבסוף לנוח, נח ולא ירא, עד שעף לו לבסוף, בחזרה. גם "האונסת" מצאה את מכוניתי , מכל המכוניות, ככרכרה המושלמת להסיעה אל נשף המסכות בארמון.

מבטיי נעתקים. אני מאבד שליטה על הנהיגה. הכביש וחוקיו, כבר אינם חלק מהתעניינותי. אני חש משיכה מגנטית עזה שלא ניתן להתנגד לה, כמו שחש דייג בחכה המשתוללת בידו בעת נגיסת הדג את אנקול הפיתיון שבחכתו. כמו העכביש שקוריו רוטטים ורועדים בדרגה 8 בסולם הזבובים בעת שגופו המפרפר מסתבך בהם.

הדמות הזו גורמת לפרפורים ברשת מוחי. ולא צריך להיות מומחה גדול כל-כך להבין שהפרפר הזה הוא מזן נדיר. הפעם אני יודע שיש לי פה עסק עם "פרפר-לאספנים-בלבד."

כניסתה התקיפה של "האונסת" העידה על ייצרה הלוהט. דרך דיבורה קצר, חתוך ופסקני. ישיבתה מתריסה, גווה זקוף ומתנשא כמו גם תנועותיה החדות, החטופות והנוקשות.

כל אלה יצרו חשמל באוויר. מתח גבוה, אפקט של פצצה מתקתקת.

היא נראתה בעליל כמי שסבלנותה פוקעת מול עדת הגברים, יושבי הברזלים בקרנות רחוב, המפנטזים על גופה בלכתה ברחוב. יום יום אותה הטרדה, אותן שריקות לעברה. היא רואה אותם, את החולפים בדרך לצידה, מלקקים שפתיים בקריצה, שורקים ונאנקים בקריאות רמות, כמו הטווסים, ועופות הכנף המחפשים דרך למשוך תשומת-לב. מי בשריקות עזות, מי בפריסת שפעת נוצותיו המרהיבה.

מדרך התנהלותה הבנתי שהיא שבעה מכל המטרידים שאינם נותנים מנוח. היא למדה לנהל שגרת חיים של אישה אסרטיבית, התעלמות נוקשת סבר, המשדרת: "שמרו מרחק!"

מכאן, שברור לי, שהיא חשה אותי ואת מבטיי הקודחים בגופה. חשה במעיי ההומים, במחשבתי הרוחשת מזימות. היא מכירה כבר פוחזים וריקים שכמוני המתאווים לראותה כשיפוד על גריל. כשה לעולה.

לא ידעתי נפשי. הסערה געשה ועלתה . הגלים קצפו ומלא און וכוח. אני כולי תוהה, בוהה. מחד עם רצון עז לאסוף את הפרפר התועה הזה שהתעופף בחלל, ובא והתיישב דווקא אצלי על כף היד, מאידך, יש הגיון גם בתסריט מוטרף ומטורלל ביותר. תמיד יהיו צופים בסרט, שיאבדו אמון בעלילה. "לא יכול להיות" יאמרו, ויאבדו עניין.

מכאן, גם אני החלטתי להרפות. התעשתי. הכרחתי עצמי להתעלות ולהתנהג באבירות.

מלמלתי לעצמי: "תירגעו אתם שם, כל היצרים האפלים המשתוללים בקרבי.

צללתם עמוק ונמוך מידי. עלו למעלה מן המצולות , מיד! חיזרו אל חוף השפיות!"

כאילו פקדתי על עצמי: "כבד את האורח. את הטרמפיסטית. דבר איתה. נסה איזה מלמול חרישי? פתח בשיחה קלילה?"

תכננתי לומר לה משהו אבל נשנק גרוני, נרתעתי. הרגשתי כילד מבוהל בחדר המנהל המאיים לשלוח מכתב להורים על כישלון בבחינה. אשר-על-כן נותרו רק המבטים ששלחתי לעברה בפזילה מן הצד תוך כדי נהיגה.

שוב העליתי מחשבות על איך ומה לעשות, לא יתכן שנשב ככה כמו שני חדלי אישים. אני חייב לפתח איזו שיחה, משהו. זה גם לא לכבודי להתרגש כמו בתול ביום כלולותיו, או לנהוג כדרך אברך צעיר תם שאינו יודע לשאול.

היא הרי יודעת שנפשי יוצאת, שמיציי תאוותי עוד רגע וניתזים, כך שבוודאי היא תרגמה את ישיבתי האדישה ושתיקתי הרועמת כפועל יוצא לאומללות יצרית.

התחלתי אפוא לברור את מילות הפתיחה במוחי, אך יותר מכל, קיוויתי אולי ברגע האחרון, שתהיה זו היא, שתפנה אלי, ולו במילות נימוס. לאחר-הכול היא צריכה להרגיש צורך להתנצל על ההתפרצות, לא? אולי איזה מילת תודה עם קורטוב של לבביות? שלא נאמר חיוך נימוסי.

עוד אני מהרהר במהלכים הבאים, שוקל טקטיקות להמשך פעולה והנה...

"עצור כאן! " קראה בקריאה רמה.

בלמתי בבהלה.

"מה קרה? " שאלתי.

"תודה, אני יורדת," אמרה וכבר פתחה דלת והניחה רגל אחת על הכביש.

"רגע, רגע!" קראתי בקול. כוחות עלומים השתלטו עלי, גברו על המבוכה. והקפאון. נתמלאתי עזוז . "את לא יכולה להימלט לי ככה מן המכונית ומן החיים," הגבתי מתוך שהשתחרר בתוכי פרץ הרגשות. "תגידי לי לפחות מה שמך."

אולם, היא טרקה את הדלת ועוד רגע, וכמעט נעלמה.

לפתע עצרה. שבה בקלילות על עקבותיה, התכופפה מעט על מנת להישיר אלי מבט בגובה העיניים בעודי יושב נטוע עמוק מאחורי ההגה. בשלב הזה, כמה מפתיע, הוסיפה חיוך רך המעיד על אנושיות. הו אז ראיתי את גודש שדיה השועטים מטה בכיוון תנועת הרכינה לעברי, ונחסמים רק על ידי בד דקיק של חזייה שקופה ונדיבה.

"שוב, תודה וסליחה. עזרת לי מאוד וזהו? יותר מזה?" אמרה, "אם יש משהו נוסף שמעניין אותך תשלים את החסר בכוחות עצמך. אני בטוחה שתדע להסתדר מצוין, אתה כבר ילד גדול, ביי."

ובזאת ניתקה את עצמה מדלת המכונית, הזדקפה, הפנתה גבה ותוך נפנוף בידה, הפריחה נשיקה באוויר לאות ברכה ותודה.

מי היה מאמין, שהייצור הקפוא הזה, הקרחון הנוקשה, יציקת הפלדה האל-חלד מבהיקה הזו, יכולה להוציא חיוך כה שובה, קסום ורך מבין שפתיה. שמילים הבוקעות מגרונה, יכולות להישמע כמנגינת מנדולינה ענוגה שמביעה אמפתיה ונחמדות.

הייתי כשתול בלב מדבר ציה, ששורשיו הסדוקים והיבשים משוועים לטיפה של מים. נהגי המכוניות שעצרו בכביש מאחורי, לא התחשבו בעיני הכלות נוכח תשוקתי הנמוגה בעשן הנפלט בלב רחוב סואן. רגע אחד של חסד הם לא נתנו לי. לא היו נדיבים וסבלניים.

מה... הם לא חשו בסערה היונקת אותי אל רום הרקיע כבתוך משפך של הוריקן סוער.

אני, כארי רעב שהשלים מרדף צייד מתיש אחר ארנב ערמומי. הארנב כבר היה לכוד בין כפותיו, הוא חשף את ניביו האימתניים, לועו הוצף ריר, מלתעותיו הושחזו לקראת שיסוע, אך לא. הארנב החפץ חיים, בתחכום של חיה תאוות-חיים חמק לפתע, ונעלם בסבך הצמחייה, בהותירו את הארי רעב ומתוסכל.

מלך החיות? כך לא נוהגים במלך!

כאמור, הנהגים שמאחורי ללא כל אמפתיה למצבי דרשו רק להניס אותי ממקומי בתרועה מחרישת אוזניים של צפירות.

נסעתי משם כמצוות הצופרים ורוחי נסערת. שוב ושוב צפה ועלתה מול עיני דמותה המחשמלת, המסתורית כשהיא רוכנת לעברי ופרץ שדיה שועט קדימה. הוייי! כג'מוסים במערב הפרוע הנסים מפני סוסי האינדיאנים המזנבים.

באחת נמלאתי און רדום, להט יוקד לעשות מעשה. איפה המלנכוליות של השעה הקודמת, איפה סרבול המחשבה?

גודש עז של דם הציף את תאיי גופי, זרע שם פורענות ועורר את שריריי להימתח.

החלטה נחושה גמלה בי באותו הרגע, שיהא אשר יהא, אני חייב למצוא אותה, את"האונסת".

חייב! חייב!! חייב!!!

ננעלתי על המטרה. למרות שלא ידעתי איך מוצאים מחט כה קטנה בערמת שחת ענקית שכזו שנערמה מול רגלי. בחורה שכל שידעתי עליה היה.... כלום. מראה הופעתה החיצוני ותו לא בעצם. לא ידעתי את שמה, לא את מקום מגוריה, האם סטודנטית? עובדת? היכן? בת-כמה? בת העיר הזו? אורחת כאן?

עצרתי את המכונית ונכנסתי לבית-קפה סמוך. התיישבתי באחת הפינות הרחוקות ושקעתי בהרהורים.

ואז זה הגיע. הרעיון המבריק. זו התוכנית ואין בילתה.

קמתי ובצעד נחוש פניתי חזרה למכונית ונסעתי למקום ממנו אספתי אותה.

בדמיוני עלה התסריט הבא: נניח, ש"האונסת" חדרה למכוניתי לאחר שיצאה מפתח ביתה. בוא-נאמר שנלחצה ונחרדה בהיווכחה שמאחרת היא לפגישה. נניח. היא הספיקה אך בקושי להעביר מסרק על שיערה, חטפה את התיק ויצאה בריצה קלה. הדלת כבר נטרקה מעצמה. הנה היא כבר אצה רצה בשביל המוביל אל הכביש הראשי. היא יודעת שהיא מאחרת. אשר-על-כן היא נסערת ולחוצה. הפגישה שעמדה לפניה, מן-הסתם, חשובה הייתה לה מאוד. היא מתכוונת לעצור מונית, אלא שבדיוק ברגע זה אני חולף על פניה.

היא מבחינה בי הנוהג באיטיות ומזהה אותי מיד כאחד מאותם גברים בהם למדה להתל. כמוני, לפלף, היא אוכלת לארוחת בוקר.

בעוד אנו רואים בה פתייה קטנה וקלה לשעשוע. חושבים כמה קל לו לאריה, לצוד ארנבת, קצת להשתעשע בה, קצת להעיפה מעלה. ושוב לנעוץ בה מלתעות. ואז, לטרוף, ולנום שנת צהריים תחת לעץ האשל המדברי.

בעוד היא, לועגת לנו, "הוי, כמה אתם שוביניסטים, גברים שלי," חושבת היא לעצמה. לעתים הם כה בטוחים, המצ'ואים הללו שהנה הם משיגים זיון קל וחפוז, אז, אפשר להשתעשע בהם. לנצלם למטלות, להעמיס עליהם חבילות, להכתיב להם משימות.

"המתינו כאן, בשמש הקופחת, עם מזגן ורדיו דלוקים, אני מסיימת במספרה, ומיד שבה אליכם. פנתרים שלי. "

כך חולפות שלוש שעות. אתה כבר אחרי השווארמה השלישית, ועדיין לא נפל לך האסימון.

הנה הגעתי שוב למקום שם חדרה למבצרי/מכוניתי. כאן האטתי, והיא חדרה והתיישבה על המושב. עצרתי בצד. יצאתי החוצה. נטלתי בידי כמה ספרים וחוברות שהיו מונחים במושב האחורי של המכונית, ודפקתי בכניסה הראשונה בדלת מימין. את הדלת פתח אדם מבוגר. לאחר שביקשתי את סליחתו על ההטרדה כמובן, סיפרתי לו את הסיפור הארוך הבא:

"אני סטודנט אדוני, באוניברסיטת חיפה, בתום השיעור באחרון במבוא לאומנות, הסטודנטית שישבה לצדי ארזה את מחברותיה, ויצאה בריצה בהולה לכיוון מגרש החניה. לחרדתי, נתברר לי שהיא לקחה בטעות אחת ממחברותיי שבה הכנתי עבודת סיכום שעמדתי להגיש כעבודת-גמר. המרצה באדיבותו, הסכים להאריך לי, לפנים משורת הדין, את מועד ההגשה עד למחר בבוקר. אני מוכרח למצוא אותה עוד הלילה. חייב להגיש את העבודה במועד," סיימתי והמתנתי למוצא פיו של בעל הבית, שהביט בי בעיניים משתהות.

"נו..." שאל, "אז מה אתה רוצה ממני?"

"אני מבקש שוב סליחתך אדוני, אבל האם אתה במקרה מכיר כאן בבניין, בחורה גבוהה כזו, בלונדינית, כבת עשרים בערך ו..." זהו, לא ידעתי דבר נוסף עליה. נמנעתי במתכוון שלא להציג בתנועות ידיים את נתוני שדיה המופלאים ואת חמוקי גווה, שמא יחשוד בי כי לאחד הסוטים המתחזים הייתי.

המתנתי רגע ארוך. האיש הרהר, העביר את רשימת המתגוררים בבניין לנגד עיניו, לבסוף פסק: "כאן יש הרבה בחורים וסטודנטים השוכרים דירות. התחלופה כאן גבוהה. למרות שאני גר כאן כבר שלושים שנה, אני לא יכול לומר שאני מכיר את כולם. לכן אני מציע לך להיכנס לכל הדירות שבבניין ולחפש בעצמך," אמר וטרק בפני את הדלת.

לא אמרתי נואש. הרי ידעתי שהמשימה שנטלתי על עצמי, במידה ויש בה סיכויים בכלל, תושלם בהצלחה רק לאחר מאמצים מרובים.

שעתיים תמימות עברו כבר, אני עדיין עובר ומתדפק על דלתות הקומות הרבות שבבניין ומספר את אותו הסיפור בפעם ה.. מי סופר.

לרגע חשבתי שייתכן והתזה שלי מוטעית וה"אונסת" כלל לא גרה כאן. אולי ביקרה כאן חברה? אולי הייתה אצל רופא שיניים ובכלל יצאה משם בריצה בשל הכאב? ואולי... עוד ועוד אפשרויות?

לבסוף הגעתי אל הדלת המיוחלת. פתחו אותה בפני בחור צעיר כשמאחורי כתפו הציצו עוד שני בחורים, כולם כבני עשרים פלוס משהו.

לשמע הסיפור, פנה האחד לחברו ואמר:

"שמע, איזה סיפור הביא לנו זה," אז הפנה מבטו חזרה לעברי והוסיף, "תגיד שאתה רוצה להתחיל עם איה המטריפה, תגיד שנדלקת עליה כמו כולנו, תגיד שלא נתנה לך מספר טלפון, כמו לכולנו, מה זה כל השטויות האלה על ספר, ע-ב-ו-ד-ת ג-מ-ר, ושאר ירקות?"

שלושת הבחורים חייכו חיוך רחב, כמגלים הבנה למאמציי, וסלחנות לתמימותי.

"הרי מהאופן שאתה מתאר אותה ומעיניך הבוהקות, ברור שזו איה, האחת והיחידה. היא גרה כאן ממול, בקומת קרקע, שמה איה זרו. לו ביקשת את עצתי, הייתי מייעץ לך לחסוך לך כאבי לב ובושת פנים ולהימנע מניסיון להתקרב אליה, מפני שחבל לך על הזמן," סיים וטפח לי על השכם לאות סימפטיה והזדהות, "" אבל אני בטוח שאתה לא שואל לעצתי, כמו שאני לא הייתי שועה לעצתך לו אני במקומך, אז שיהיה לך בהצלחה."

עמדתי כבר לפנות לדרכי וללכת כשבחור אחר עמוק מתוך הבית הוסיף וצעק:

"והיא בכלל לא סטודנטית, אבל מה זה חשוב, כל הכבוד לך על הפיברוק המקורי."

חייכתי בהקלה, הודיתי ועזבתי את המקום.

שבתי הביתה בסיפוק רב, ההימור הצליח והמאמצים הניבו תוצאות יפות. בספר הטלפונים מצאתי את מספרה של משפחת זרו בשדרות הנגב 11 וכבר צלצלתי אליה.

"הלו," נשמע מן העבר השני.

"שלום," אמרתי, "אפשר בבקשה לדבר עם איה? "

עוד רגע של המתנה מתוחה ואני שומע קול רפה, כמי שנעור זה עתה משינה.

"כן," קול חרישי ועייף נשמע.

"הנה אני. אכן, הסתדרתי מצוין. כפי שאמרת איה: אני באמת ילד גדול."

דממה נשתררה על קו הטלפון ואז: "סליחה? מי זה?"

"אני, בעל הפיאט השחורה, שהסיע אותך היום אחר הצהריים. אמרת לי אז שאם אני

רוצה להכיר אותך, את בטוחה שאדע להסתדר לבד."

הדממה הייתה הפעם כבדה יותר, שמעתי את עומק נשימתה ואת המילים הנעתקות

בגרונה לבסוף אמרה: "איך הגעת אלי?"

סיפרתי לה את תמצית המעשה ואת השתלשלות האירועים, והמתנתי לתגובתה.

"שמע," אמרה לבסוף, "אני מופתעת. אין לי מילים," שוב הסתגרה מאחורי מעטה

של שתיקה והמתנתי.

"מה אתה עושה כעת?" שאלה את שאלת מיליון הדולר. בדיוק ברגע שחלפה במוחי המחשבה שהיא בקשיחותה, עלולה לפלוט: "כל הכבוד!" קצר וענייני ובכך תנתק לי את הטלפון.

"אני מחכה להזמנה," השבתי, "הרי לא תפטרי אותי בלא כלום."

השתיקה נמשכה. יכולתי לדמיין את גלגליי מוחה הנעים במאמץ. כאילו אומרת, בינה לבין עצמה, "נו טוב, אז מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו." ואז נשמעה אנחה כבדה יותר, מעין גודש המעיק בגרון, ושוב השתיקה הרועמת השתלטה. רגע ארוך מאוד, לטעמי, חלף בטרם אמרה:

"טוב, על מאמץ כזה שעשית, מגיע לך כוס קפה. אני מחכה לך "בקפה רווית כאן ממול," פסקה קצרות והטלפון נטרק.