מודעת היכרויות בעיתון.
היה לי פעם חבר.
איש כזה שאי אפשר לשכוח. קשה גם לתארו מילולית. כי הוא, שונה וייחודי מכל אדם.
ראית אותו פעם? נתקלת בו באופן מקרי, נניח בפאב...לא, בפאב לא תפגוש אותו אף פעם, אבל...נניח בתחנת דלק, ונחרטה לך דמותו בהכרה, וזהו.
זה שם. כמו שיר שמתנגן בראש בבוקר עם היציאה לדרך, שנדבק אליך כל היום, לך תוציא אותו מהראש, נראה אותך.
כזה היה האיש, אחד, שזוכרים לכל החיים.
ואלה זוכרים, בדרך כלל מתענגים. האחרים שלא זוכרים, וודאי מעדיפים שכך.
איש כה מיוחד הוא, שאף פעם גם לא תדע לענות על שאלה, "איך דני?? ".
אה... כן, קוראים לו דני, שם בדוי.
איך דני, זו שאלה שמפתלת את הנשאל על מושבו. רגלו עוברת משמאל לימין וחזרה, עיניו מצטמקות ממקום של מאמץ מחשבתי. גלגלי מוחו רועשים בסיבובם.
ואם יצליח לבסוף למצוא איזה ניסוח, לאחר התחבטות, תהא זו וודאי תשובה שנולדה בלידת עכוז, לידת מלקחיים, במאמץ. התשובה לשאלה לא תהיה זהה לכל עשר הפעמים האחרות שישאל. תמיד יפלוט תשובה שונה.
איש בעל אלף רישומים, תמיד משאיר אותך בוהה, תמה, חסר מילים.
גם אני, שמכירו מאז היינו ילדים בשכונה, וזה היה מזמן, אם אדרש לספר משהו על דני, אהסס רגע, אשתתק. אחפש את המילים. זה לא יבוא לי בקלות,
אני יודע שאני מבלבל אותכם בניסיון לתאר אותו, להעביר לכם תמונת חייו. כאילו אמרתי... "תבחרו לכם את תשובה, כל מספר זוכה"
איש לא צעיר היה.
איש כל הניגודים, כל הקטבים, כל רעשי הרקע. בעל כל העוצמות, המחליף פרצופים על פי שעות היממה. תמצא בו את כל מה מרתיע אותך מבני האנוש, אך גם את כל ההתרגשויות, כמו מול תינוקות וילדים, הוא יכול לעורר בך פחד לו תפגוש אותו בסמטה חשוכה, אך גם ליפול על צווארו בחום וחיבה, מפי , שלמשל, מנהג עשה לו , בהיותו זוכר באופן פנומנלי, כל תאריך וכל אירוע של מאות בני אדם, הוא נוהג להתקשר אליך בחצות ודקה אחת. חשוב לו להיות הראשון לברכך ליום הולדת, גם אם אתה במחנה של כורי פחם באנגולה. הוא ימצא ואותך.
כך שהכל יש בו. ממש הכל. כל מה שתחשוב עליו, יהיה תמיד ברמת 9 בסולם "הכי". כל תיאור או התבטאות לגביו, תתחיל תמיד במילה : "הוא...הכי. הכי, הכי.
הכי שמן. הכי דוחה, הכי מוזנח, הכי חכם. הכי ידען, הכי נוקשה, הכי תוקפן, הכי חזק, הכי לא נעים, הכי אנושי, מבחיל. רעשן, פדנט, בודד, עוין, חריף, דייקן, אוהב. חבר, אמין, נאמן ...אווווף....
מה לא?? מה לא תמצא אצלו ?
לא תמצא קורטוב של חנופה. לא הולך רכיל, לא הולך בטל, ללא שקר בלבבו, שאינו מורח זמן, נמנע משקיעה בנוסטלגיה. העבר מת. העתיד זוהר בעיניו, מחפש תמיד ללמוד. לקרוא. להתעניין.
איש לא נקי בבגדיו, בסביבתו. מעשן כפייתי. סגריה בסגריה.
ומכאן, שהנוכחות שלי בחברתו, אינה יכולה להיות מנותקת מתחושה של אי נעימות עד בחילה ממש. נפלטות ממנו סדרות דוחות ורועמות של שיעול הבאות ברצף לאורך כמעט כל היום. לעיתים השיעול חונק את גרונו, ואז הוא נתקף בעוויתות, פרצופו מאדים, עיניו בולטות, כיוצאות מחוריהן.
לאחר השטף, בא השקט. אט אט, הכל דועך, הרעידות והעיניים הבוערות, החנק בגרון. ריר סמיך ניגר על סנטרו. האיש נרגע. וממשיך בשיחה תוך הקפדה על הסיגריה הנעוצה בקצה השפתיים, בדיוק בנקודה שהפסיק, כאילו דבר לא קרה.
לעיתים גם נפלטים מתוך גרונו רסיסי ליחה. הוא אפילו לא מנסה להסתירם. לא מנגב את בגדיו ואת סביבתו.
בעודו בהתקפה כזו, אתה מדמה את מלאך המוות הנאבק בו, ומנסה להכניעו. אך דני איש חזק. גם למלאכים לא קל איתו.
בכל זאת, המאמץ נותן בו אותותיו, הוא מחרחר קשות. רועד בזרועותיו הכבדות, הפה נפער, כמחפש אוויר לנשימה, באופן נואש. תמיד נדמה לי ש... זהו. מכאן הוא כבר לא יצא בחיים. הפעם מלאך המוות מחייך מולו. אך הוא כמו עוף החול... פוקח עיניים. ממשיך בסדר ענייניו. אך... ספור עד עשרים, והכל שב וחוזר כבראשית אל החרחור והשיעול.
מעורר חמלה האיש. חמלה. סלידה, הכל בערבוביה. אני יושב מולו, מתבונן בייסוריו. לא יודע להחליט ממה הוא מתיירא יותר, מהחנק שימית אותו, מהקושי לנהל חיים, או מהבושה מול אנשים זרים. לכן הוא מסוגר תמידי בביתו. גוזר על עצמו ניתוק מחברה.
יש לי הרבה רגעי הסתייגות עד לגבול הכעס כלפיו. אני כועס על שאיש הכל יכול הזה, ההולך ומחזיר במו ידיו נשמתו לבוראו, סנטימטר לסנטימטר, עד לשערי הגהנום הולך. הוא יכול לעצור את כל זה. בינתיים הכל עדיין בידיו. יש דרך חזרה. אך הוא מתעלם. אפילו לועג לתחינה שלי: :"אולי תפסיק? ".
דני, ביודעין ובהכרה ובאדישות, מביא על עצמו את מותו.
עד אז, הוא מתגולל בתחתית העליבות והסלידה. מאחר ואני אוהב אותו, לא נוח לי להשתמש כאן במילה "גועל"
אני קרוע מהרצון לעזור. לא יודע איך. גם לא בטוח שמגיעה לו עזרה, כי טיפש... הוא לא, לאחר הכל, העישון, זו החלטה שלו, הולך איתה כמו אחים סיאמים, בידיעה צלולה.
כך שהישיבה מולו, כבדה עלי ומתישה. אני יושב מביט בו. ואובד עצות. מה לעשות? איך אפשר לסייע לו ?
הבית, כולו, מדומה בעיני למאפרה אחת גדולה.
הוא כל כך לא מקפיד בניקיון בכלל וריח הסיגריות בפרט. בדלי סיגריות פזורים תמיד בכל מקום, תחושה של אזור תעשיה בבית. אוויר מזוהם, קולות שיעול כאילו מנסרה ונפחיה ומרקקה, פועלים כאן בו זמנית, משך כל היום.
בעיקר מצחין ודוחה היה חדר השירותים.
לאחרונה, החמיר מצבו. הוא כבר התקשה לנשום. השיעולים תכפו החנק סיכן את חייו ממש. על הפסקת העישון, אין בכלל על מה לדבר. על מיתון קצב העישון ? גם זה מעלה על פרצופו עווית של גיחוך.
אשר-על-כן, החל מתהלך בבית, כשהוא מחובר לצינורות חמצן.
היה לו מכשיר כזה, שנקרא מחולל, היה מפיק עבורו חמצן, ומחובר לו לנחירי האף. הצינורות נמתחו על פני כל הבית. על שתי קומותיו. שישה חדרים. כמו גם באוטו, בזמן נהיגה, מאחורי המושב היה לו בלון חמצן.
לכל המביט בו ממכונית סמוכה ברמזור, הוא נראה איש מפחיד מאוד. יצור מבעית. יושב במכונית, שומני הבטן מכסים את ההגה. שומני הצוואר עולים מעלה ומכסים חלק מפרצופו, את הנותר מפניו הגלויים, מעטרים זיפי זקן שחור, מתוך נחירי אפו משתלשלים צינורת מטה.
משקפי שמש כהים מכסים את כדורי עיניו הבולטים , היוצאים מחוריהן באופן מפחיד, קרחת לפדחתו, ושיער רק בחלקו העורפי, כל אלה יוצרים לו דמות עוינת, מוזרה, שומר נפשו, ירחק.
למרות אהבתו לילדים, אלה יימלטו מפניו, אם רק ינסה להתקרב, גם המעלית שהוא נכנס אליה לשם עלייה לקומה 21, תמצא לפתע נטושה.
כולם מצאו סיבה להמלט ממנה בקומה 3 .
שמן כל כך היה, שלא מסוגל לקום ממושבו, אלא עם עזרה.
על הספה לא ישב. כי... איך יקום?
לבוש, בדרך כלל מכנסיים קצרים.... בעצם... עוד לא החלטתי, אולי אלה היו בכלל תחתונים. כי תמיד בצבצו אשכיו מן הצד והשתלשלו. אבל...מי היה בבית שיראה ויעיר לו.
כשהגיע לביתו בצהריי היום מעיסוקיו, היה מתיישב מול השלחן, ומעלעל בעיתון. בדרך כלל, מרקר ביד, רושם ומקיף בעיגול מודעות שניקרו מול עיניו. מחפש ומסמן
מודעות במדורי דרושים. מחפש. כל הזמן תר, בולש ומחפש הזדמנויות.
הוא לא מאמין במפעל הפיס, אבל מאמין במודעה קטנה, זו הנסתרת, בה חבוי מטמון שאיש טרם הבחין.
עסקים הוא מחפש, קניות, מכירות , הצעות השקעה....אהבה.
אהב מסתורין. האמין במגע הקסם. ברגעי פלא, בברק המבזיק מהשמיים ונעלם כהרף עין.. נסחף אחר הרפתקאות. האמין במלאכים, בכוחות עליונים, קמעות ורוחות ורפאים, ובאלוהים, כן. בו האמין ממש, אלא שלא סגד לו, לא טרח לפתח עימו קשרים.
ככה מרחוק. שלום שלום..!!!...
רק בעצמו לא האמין. לא נתן לעצמו סיכוי.
בעל רכוש ודירה היה, בעל נכסים. איש אמיד. מסודר כלכלית. הכל יש בבית. אוכל אין..
כסף דווקא היה. מצרכים , בעיקר של מתוקים, אלה היו גם היו. רק תבשילים לא היו. מי שיבשל לא היה.
על כן, קל ופשוט היה להזמין את האיש ההוא עם הקטנוע, עם הפיצה המגיעה אליך תוך 20 דקות באריזת קרטון. חמה וצרובה באש הגהנום.
פיצה , בורקס, וקוקה קולה. ליטר וחצי. והמון סיגריות. כל יום, כל ערב.
טוב. אז תשאלו, מה אני עשיתי שם, מה משך אותי לשם? מה איבדתי שם?
למשך די הרבה ערבים בשבוע. תתפלאו. אהבתי את האיש.
שמן, כן. מסריח, מבחיל, מעורר חמלה. משתעל עד פתח לועו של הגהנום, עוד רגע ונופל מטה ונשרף.
אתה מתעייף מלשהות במחיצתו. זה סוג של מטלה. יום עבודה. זו משימה לשרוד נוכחות של כמה שעות לצידו. כל העת לשמוע את השיעול, את החנק, את החרדה למצבו, ואת מראה מלאך המוות הנאבק בו, וכל האחריות עליך. אבל... הייי.. תמיד מעניין איתו.
הוא איש כה חכם. כה שנון. מבריק. ידען מופלג. מן צ'ייסר שכזה.
תענוג צרוב להקשיב לו, בין שיעול לחנק.
הכל הוא יודע. בכל תחום יודע.
יודע לבקר באופן מעורר פליאה הצגות תיאטרון וסרטים. כאילו היה המחזאי. יודע לנתח תופעות פיזיקליות כאילו היה ניוטון עצמו, אירועים בחלל, כאילו היה איינשטיין. גם את סטרווינסקי והנדל, ומיקי ברקוביץ וטל ברודי, מרק שאגל, בגין...
יודע בעל פה נוסחאות בכימיה. הבין בויטמינים ובקטריות, בערכי תזונה, כמו גם באירועים בהיסטוריה, ממצאים בארכיאולוגיה...ומה לא בעצם.
בכל הוא משיב תשובה באופן מרחיב, מפליג בפרטים, גם על תקופת הדינוזאורים. גם על כיבוש החלל, גם על כללי משחק הפוטבול האמריקאי, שאף פעם לא הבנתי, עד שישב בסבלנות והסביר לי.
תמיד השיב. בלי לגמגם, בלי להתמהמה. כאילו הכין את התשובה עוד קודם. בקול בוטח. בנחרצות. חסוך לעצמך מאמץ להתווכח אתו, או לחפש אותו בגוגל. גוגל זה הוא. גוגל משודרג.
למצוא אותו טועה?? לי, זה לא קרה.
מנע מעצמך אי נעימות. האיש לא טועה, האיש מעורר השתאות.
כייף תמיד בחברתו. איש שיחה מפליג ומרתק. לכן באתי. ו.. עוד סיבה אחת. ריחמתי עליו. מלבדי, כלב לא פקד את ביתו. בודד וערירי.
סיפר לי שיש לו ילדים, אולי שלושה, אם אני לא טועה, שמעתיו פעם אומר. אבל, אף פעם לא ראיתי גם לא אחד.
וככה מתוך השיחות הארוכות בינינו, בין שיעול לביס בפיצה שהזמין. אמר לי פעם שהיה מאור רוצה להכיר בחורה. שתהיה אישה לצידו.
וואוהוו... זה נשמע לי כל כך הזוי. אישה...?? לא פחות.
אתה ואישה??? תמהתי ביני לבין עצמי. זה ממש נראה לי מופרך.
זה כמו גורילה, עם שפנפנה לבנה צחורת פרווה המפרפרת בין זרועותיה.
או כמו... תמנון ענק ממעמקי האוקיינוס, לצד דג גופי מהאקווריום.
אבל, תמיד הוסיף מיד הערת ביטול, תוך הנף יד המגרשת זבובים:
"מי תרצה אותי?" כבר ניסיתי. לא אחת, פרסמתי מודעות דרושים בעיתון.
אף אחת אפילו לא התקשרה.
יום אחד, הגבתי. אמרתי לו : "אתה לא יודע לכתוב מודעת היכרויות לחיפוש בת זוג"
ענה לי, "מה יש כאן לדעת? אני יודע כתוב, יודע להתנסח, אז... מה הבעיה עם מודעה כזו? הנה, תשמע :
מחפש אישה נאה לזוגיות לחיים, אנושית, אך בעיקר חכמה,
לזוגיות עם איש מבוסס, בן 60.
זהו. מה צריך יותר?"
עניתי לו, ש... מודעת היכרויות, זו לא כמו מודעה לחיפוש חצרן לטיפוח הגינה. זה לא כמו : "דרושה מכונת כביסה יד שניה"
מודעת דרושים חייבת להפריח שובל של כוכבים זוהרים המשתרכים אחריה, שהמילים במודעה יהלכו עליך, הקורא, קסם בהותירם ריגוש והמון סקרנות. שתביא את קוראת המודעה להיענות לה, מבלי שתדקדקו ותחפור לעומ!!!קו של הכותב,
הכתיבה כה מהפנטת, שזה כבר לא מעניין האם הכותב הוא נסיך חלומות. מלך הפלאפל, קצין וג'נטלמן, או הכנר על הגג.
מודעת דרושים, צריכה להציע לך חלום, גע בו !!! .
אבל הוא, ביטל אותי, עם אותה תנועת יד שמבריחה זבובים , ותמיד היה ממהר להחליף נושא. כמי שאומר, "טוב. מיצינו".
יום אחד. הצעתי לו התערבות.
אמרתי, שאני מתערב, שאנסח לך מודעה, שיענו לה 1000 נשים.
אבל...שים לב. "אני אחראי רק להיענות הנשים למודעה, ואילו אתה" ,אמרתי לו, "אתה אחראי לנישואין"
לפני שהספיק לבטל אותי עם תנועת היד המוכרת שלו. תקעתי כף ידי בידו השמנה שלא הצלחתי אפילו להקיפה.
מתערבים?
שתק. פער זוג עיני אדם משועמם, כמי שלא מתעניין עוד בנושא והוא רק נאנס להקשיב.
למחרת, ניסחתי מודעה. שלחתי למעריב. חיכיתי ליום שישי,
רק אז מתפרסמות מודעות היכרויות, במוספי השבת
זכרתי את מועד פרסומה, לכן הגעתי אליו ביום שני, חשבתי, שזה הזמן הנחוץ למודעת יום שישי, להפגין נוכחות.
מצאתי אותו, יושב, כמו תמיד עם התחתונים, אלא שהפעם, ערמה לא קטנה של מכתבים מונחת על השלחן. בדיוק כשהגעתי, הוא החל במשימת פתיחת מעטפות וקריאת מכתבים.
"מה כתבת שם ? " שאל בעיניים נוצצות. ניכרה בו ההתרגשות, כמו ילד קטן הפותח אריזת מתנות יום הולדת. ההפתעה והמבוכה ריצדו לו על הפנים, כשהוא לא מצליח להסתירם. לקחתי מעטפה אחת, הוצאתי מכתב וקראתי בה:
"במענה למכתבך.
המודעה נגעה בי באופן מסקרן ומרגש.
לאחר הכל, לא בכל יום, "שטר בן מיליון" פונה אלי.
אשמח אם אענה. רחלי. "
החלטנו שמאחר וזו המודעה הראשונה שקראנו, כדאי שניתן לה זכות ראשונים גם להתקשרות. נאפשר גם למזל לומר את דברו.
כעבור כמה ימים, קבלתי מדני טלפון. הוא ביקש מאוד שאבוא אליו. "בוא תכיר את רחלי."
החלטתי שזהו. תם חלקי בסיפור, אני לא מתערב יותר. הבאתי את הסוס לשוקת. אמנם נותרתי סקרן. מאוד מאוד סקרן. אך לא נתתי לסקרנות להניע אותי. לעומת זאת, הרהרתי לעצמי בקול רם. : "יתכן, ודני זקוק לחברתי בנסיבות החדשות הללו. הוא לצד אישה זרה, בתהליך של בדיקת ייתכנות לקשר של זוגיות. הוא בוודאי נבוך, בוודאי זו לא כוס התה שלו. הוא זקוק לי כמנטור.
אלא שלמרות רצוני לעזור, החלטתי לעזבו לנפשו. שילמד הבחור להסתדר.
המתנתי מספר ימים, כעבור שבוע קבלתי עוד טלפון. הפעם זה היה מבי"ח רמב"ם. בקשו שאבוא "למחלקה פנימית ב', קומה שלישי", אמרו .
שם, במחלקה פנימית ב', הוא רשם אותי כמי, שאני שאר בשרו הקרוב. משל הייתי אחיו. הילדים שלו, אפילו לא ידעו שהוא בבית חולים.
נדמה לי, שלא ידעו אפילו שהוא מעשן... כבד.
ואולי לא ידעו שהוא בכלל עדיין חי. מפני שמעולם לא שמעתי שיחה עם מי מהם.
"הוא לא יסיים את הלילה" אמר לי רופא במחלקה. מצבו קריטי. "כדאי שתקרא לכל מי שמעוניין להיפרד ממנו.
חשבתי לעצמי, "מי אני מכיר שיבוא להיפרד?" מיד חשבתי על רחלי.
מי מלבדה.
ואולי גם היא לא.
עצוב. סתום, ובלתי הוגן : "מה מהתלות הן דרכיך אלוהים"
ביום שני, 1000 נשים, נעתרות למודעתו, מבקשות את קרבתו,
ואילו היום, שבוע אחרי, הוא בודד במחלקה פנימית בבית חולים. ואין כאן איש מלבדי. אף לא אחת מכותבות המכתב, לא באות להיפרד .
זה לקח לו יותר מלילה אחד.
הרופאים טעו. זה נמשך 48 שעות
ביום חמישי. לפנות בוקר הוא נפטר.
ביום ראשון לעת ערב, חזרנו מבית הקברות. אני ועוד שכן הגר בסמוך. זהו.
את המניין אספנו מהעוברים והשבים, את הקדיש, אמרתי אני. .
ראיתי בכניסה לבית, עשרות מכתבים פזורים על הרצפה, לאחר שהתיבה
לא הכילה את מה שהושלך לתוכה.
רחלי עמדה שם, באה כדי להבין, מדוע דני לא עונה לה לטלפונים, לאחר שלפני יומיים, עוד היתה עימו .
בעיניה עמדה דמעה. נוצצת ורטובה.
לקחתי את הנייר שהחזיקה בידה, קראתי את מודעתי שלי מתוכו.
נזכרתי בהתערבות. אבל, במה זכיתי?
"אם את קודם כל אישה.
אישה שמורה. שמורת טבע.
שהרטט בלבבה, הברק בעיניה ובשפתיה חישה.
שיודעת להבדיל מהו גוון ומהו צבע.
שיש לה את כל האיכויות.
שאין בשאר החיות.
שיש לה אדום בלב ובנשמה וורוד,
לבן במצפון וכחול בראש... כחול מאוד.
אין אישה כזו את אומרת..?
על פחות מזה, עזבתי את הגברת.
ולך, אם יש דמות גבר בראש, מפרי הדמיון.
אני הוא אותו האיש – שטר בן מיליון."
"נכון". חייכה בעצב רחלי. "הוא היה איש של שטר בן מיליון".
מיליון ניגודים.
עד כאן הסיפור.
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
,,,,,,,,,,,,,,,
תראו נכבדי הקוראים.
הבטחתי שזהו סיפור אמיתי. כולו.
אכן.
אלא ש... נקרתה לנו פה הזדמנות להפנים את הפסוק:
"המציאות עולה על כל דמיון"
מקטע זה והלאה. המציאות הפליגה במהירות אל האופק המתעתע, הפלגה פראית, אכזרית, ומוגזמת מאוד.
אם אכתוב את המשך הסיפור כהווייתו, הייתי מוכרז על ידכם כבדאי. כמפנטז. וכי מי יאמין למקרא ההתרחשות שארעה.
לכן היססתי מלכתוב את המשך הסיפור. חשבתי לעצור כאן.
אלא ש... במחשבה שניה.
לסיפור הזה, הרי יש המשך אמיתי לגמרי, קטע דרמתי.
אז.... יאלללה איתכם. לא תרצו, לא תאמינו.
ואף על פי כן. ספור יסופר.
אצמד רק לעובדות. ואקח סיכון שתישארו סקפטים.
אז הנה, קבלו את ההמשך. ואשאל אתכם בסוף "התאמינו? "
ביום השלושים למותו. עליתי לקבר. מלבדי והשכן המוכר מההלוויה, נוספו הפעם עוד שני אנשים, שלא הכרתי.
אחת מהם, הציגה עצמה, כאחותה של רחלי. כנראה שהבחור היה חבר, או אח, מפני שהם הגיעו ביחד והפגינו קרבה.
נאווה, האחות, אמרה, מעל המצבה
"באתי היום לספר לכם, שהקשר המיוחד הזה של דני ורחלי בכל זאת התממש.
שבועיים לאחר מותו של דני. נדרסה רחלי למוות על ידי אוטובוס .
כעת, הם וודאי מביטים בנו מהשמיים, ממשיכים את הקשר שנוצר.
התאמינו?
מודעת היכרויות בעיתון.
היה לי פעם חבר.
איש כזה שאי אפשר לשכוח. קשה גם לתארו מילולית. כי הוא, שונה וייחודי מכל אדם.
ראית אותו פעם? נתקלת בו באופן מקרי, נניח בפאב...לא, בפאב לא תפגוש אותו אף פעם, אבל...נניח בתחנת דלק, ונחרטה לך דמותו בהכרה, וזהו.
זה שם. כמו שיר שמתנגן בראש בבוקר עם היציאה לדרך, שנדבק אליך כל היום, לך תוציא אותו מהראש, נראה אותך.
כזה היה האיש, אחד, שזוכרים לכל החיים.
ואלה זוכרים, בדרך כלל מתענגים. האחרים שלא זוכרים, וודאי מעדיפים שכך.
איש כה מיוחד הוא, שאף פעם גם לא תדע לענות על שאלה, "איך דני?? ". אה... כן, קוראים לו דני, שם בדוי.
איך דני, זו שאלה שמפתלת את הנשאל על מושבו. רגלו עוברת משמאל לימין וחזרה, עיניו מצטמקות ממקום של מאמץ מחשבתי. גלגלי מוחו רועשים בסיבובם.
ואם יצליח לבסוף למצוא איזה ניסוח, לאחר התחבטות, תהא זו וודאי תשובה שנולדה בלידת עכוז, לידת מלקחיים, במאמץ. התשובה לשאלה לא תהיה זהה לכל עשר הפעמים האחרות שישאל. תמיד יפלוט תשובה שונה.
איש בעל אלף רישומים, תמיד משאיר אותך בוהה, תמה, חסר מילים.
גם אני, שמכירו מאז היינו ילדים בשכונה, וזה היה מזמן, אם אדרש לספר משהו על דני, אהסס רגע, אשתתק. אחפש את המילים. זה לא יבוא לי בקלות,
אני יודע שאני מבלבל אותכם בניסיון לתאר אותו, להעביר לכם תמונת חייו. כאילו אמרתי... "תבחרו לכם את תשובה, כל מספר זוכה"
איש לא צעיר היה.
איש כל הניגודים, כל הקטבים, כל רעשי הרקע. בעל כל העוצמות, המחליף פרצופים על פי שעות היממה. תמצא בו את כל מה מרתיע אותך מבני האנוש, אך גם את כל ההתרגשויות, כמו מול תינוקות וילדים, הוא יכול לעורר בך פחד לו תפגוש אותו בסמטה חשוכה, אך גם ליפול על צווארו
בחום וחיבה, מפי , שלמשל, מנהג עשה לו , בהיותו זוכר באופן פנומנלי, כל תאריך וכל אירוע של מאות בני אדם, הוא נוהג להתקשר אליך בחצות ודקה אחת. חשוב לו להיות הראשון לברכך ליום הולדת, גם אם אתה במחנה של כורי פחם באנגולה. הוא ימצא ואותך.
כך שהכל יש בו. ממש הכל. כל מה שתחשוב עליו, יהיה תמיד ברמת 9 בסולם "הכי". כל תיאור או התבטאות לגביו, תתחיל תמיד במילה : "הוא...הכי. הכי, הכי.
הכי שמן. הכי דוחה, הכי מוזנח, הכי חכם. הכי ידען, הכי נוקשה, הכי תוקפן, הכי חזק, הכי לא נעים, הכי אנושי, מבחיל. רעשן, פדנט, בודד, עוין, חריף, דייקן, אוהב. חבר, אמין, נאמן ...אווווף....
מה לא?? מה לא תמצא אצלו ??? לא תמצא קורטוב של חנופה. לא הולך רכיל, לא הולך בטל, ללא שקר בלבבו, שאינו מורח זמן, נמנע משקיעה בנוסטלגיה. העבר מת. העתיד זוהר בעיניו, מחפש תמיד ללמוד. לקרוא. להתעניין.
איש לא נקי בבגדיו, בסביבתו. מעשן כפייתי. סגריה בסגריה.
ומכאן, שהנוכחות שלי בחברתו, אינה יכולה להיות מנותקת מתחושה של אי נעימות עד בחילה ממש. נפלטות ממנו סדרות דוחות ורועמות של שיעול הבאות ברצף לאורך כמעט כל היום. לעיתים השיעול חונק את גרונו, ואז הוא נתקף בעוויתות, פרצופו מאדים, עיניו בולטות, כיוצאות מחוריהן.
לאחר השטף, בא השקט. אט אט, הכל דועך, הרעידות והעיניים הבוערות, החנק בגרון. ריר סמיך ניגר על סנטרו. האיש נרגע. וממשיך בשיחה תוך הקפדה על הסיגריה הנעוצה בקצה השפתיים, בדיוק בנקודה שהפסיק, כאילו דבר לא קרה.
לעיתים גם נפלטים מתוך גרונו רסיסי ליחה. הוא אפילו לא מנסה להסתירם. לא מנגב את בגדיו ואת סביבתו. בעודו בהתקפה כזו, אתה מדמה את מלאך המוות הנאבק בו, ומנסה להכניעו. אך דני איש חזק. גם למלאכים לא קל איתו.
בכל זאת, המאמץ נותן בו אותותיו, הוא מחרחר קשות. רועד בזרועותיו הכבדות, הפה נפער, כמחפש אוויר לנשימה, באופן נואש.
תמיד נדמה לי ש... זהו. מכאן הוא כבר לא יצא בחיים. הפעם מלאך המוות מחייך מולו. אך הוא כמו עוף החול... פוקח עיניים. ממשיך בסדר ענייניו. אך... ספור עד עשרים, והכל שב וחוזר כבראשית אל החרחור והשיעול.
מעורר חמלה האיש. חמלה. סלידה, הכל בערבוביה. אני יושב מולו, מתבונן בייסוריו. לא יודע להחליט ממה הוא מתיירא יותר, מהחנק שימית אותו, מהקושי לנהל חיים, או מהבושה מול אנשים זרים. לכן הוא מסוגר תמידי בביתו. גוזר על עצמו ניתוק מחברה.
יש לי הרבה רגעי הסתייגות עד לגבול הכעס כלפיו. אני כועס על שאיש הכל יכול הזה, ההולך ומחזיר במו ידיו נשמתו לבוראו, סנטימטר לסנטימטר, עד לשערי הגהנום הולך. הוא יכול לעצור את כל זה. בינתיים הכל עדיין בידיו. יש דרך חזרה. אך הוא מתעלם. אפילו לועג לתחינה שלי: :"אולי תפסיק? ".
דני, ביודעין ובהכרה ובאדישות, מביא על עצמו את מותו.
עד אז, הוא מתגולל בתחתית העליבות והסלידה. מאחר ואני אוהב אותו, לא נוח לי להשתמש כאן במילה "גועל"
אני קרוע מהרצון לעזור. לא יודע איך. גם לא בטוח שמגיעה לו עזרה, כי טיפש... הוא לא, לאחר הכל, העישון, זו החלטה שלו, הולך איתה כמו אחים סיאמים, בידיעה צלולה.
כך שהישיבה מולו, כבדה עלי ומתישה. אני יושב מביט בו. ואובד עצות. מה לעשות? איך אפשר לסייע לו ?
הבית, כולו, מדומה בעיני למאפרה אחת גדולה.
הוא כל כך לא מקפיד בניקיון בכלל וריח הסיגריות בפרט. בדלי סיגריות פזורים תמיד בכל מקום, תחושה של אזור תעשיה בבית. אוויר מזוהם, קולות שיעול כאילו מנסרה ונפחיה ומרקקה, פועלים כאן בו זמנית, משך כל היום.
בעיקר מצחין ודוחה היה חדר השירותים.
לאחרונה, החמיר מצבו. הוא כבר התקשה לנשום. השיעולים תכפו החנק סיכן את חייו ממש. על הפסקת העישון, אין בכלל על מה לדבר. על מיתון קצב העישון ? גם זה מעלה על פרצופו עווית של גיחוך.
אשר-על-כן, החל מתהלך בבית, כשהוא מחובר לצינורות חמצן.
היה לו מכשיר כזה, שנקרא מחולל, היה מפיק עבורו חמצן, ומחובר לו לנחירי האף. הצינורות נמתחו על פני כל הבית. על שתי קומותיו. שישה חדרים. כמו גם באוטו, בזמן נהיגה, מאחורי המושב היה לו בלון חמצן.
לכל המביט בו ממכונית סמוכה ברמזור, הוא נראה איש מפחיד מאוד. יצור מבעית. יושב במכונית, שומני הבטן מכסים את ההגה. שומני הצוואר עולים מעלה ומכסים חלק מפרצופו, את הנותר מפניו הגלויים, מעטרים זיפי זקן שחור, מתוך נחירי אפו משתלשלים צינורת מטה.
משקפי שמש כהים מכסים את כדורי עיניו הבולטים , היוצאים מחוריהן באופן מפחיד, קרחת לפדחתו, ושיער רק בחלקו העורפי, כל אלה יוצרים לו דמות עוינת, מוזרה, שומר נפשו, ירחק.
למרות אהבתו לילדים, אלה יימלטו מפניו, אם רק ינסה להתקרב, גם המעלית שהוא נכנס אליה לשם עלייה לקומה 21, תמצא לפתע נטושה. כולם מצאו סיבה להמלט ממנה בקומה 3 .
שמן כל כך היה, שלא מסוגל לקום ממושבו, אלא עם עזרה.
על הספה לא ישב. כי... איך יקום?
לבוש, בדרך כלל מכנסיים קצרים.... בעצם... עוד לא החלטתי, אולי אלה היו בכלל תחתונים. כי תמיד בצבצו אשכיו מן הצד והשתלשלו. אבל...מי היה בבית שיראה ויעיר לו.
כשהגיע לביתו בצהריי היום מעיסוקיו, היה מתיישב מול השלחן, ומעלעל בעיתון. בדרך כלל, מרקר ביד, רושם ומקיף בעיגול מודעות שניקרו מול עיניו. מחפש ומסמן
מודעות במדורי דרושים. מחפש. כל הזמן תר , בולש ומחפש הזדמנויות.
הוא לא מאמין במפעל הפיס, אבל מאמין במודעה קטנה, זו הנסתרת, בה חבוי מטמון שאיש טרם הבחין.
עסקים הוא מחפש, קניות, מכירות , הצעות השקעה....אהבה.
אהב מסתורין. האמין במגע הקסם. ברגעי פלא, בברק המבזיק מהשמיים ונעלם כהרף עין.. נסחף אחר הרפתקאות. האמין במלאכים, בכוחות עליונים, קמעות ורוחות ורפאים, ובאלוהים,
כן. בו האמין ממש, אלא שלא סגד לו, לא טרח לפתח עימו קשרים.
ככה מרחוק. שלום שלום..!!!...
רק בעצמו לא האמין. לא נתן לעצמו סיכוי.
בעל רכוש ודירה היה, בעל נכסים. איש אמיד. מסודר כלכלית. הכל יש בבית. אוכל אין..
כסף דווקא היה. מצרכים , בעיקר של מתוקים, אלה היו גם היו. רק תבשילים לא היו. מי שיבשל לא היה.
על כן, קל ופשוט היה להזמין את האיש ההוא עם הקטנוע, עם הפיצה המגיעה אליך תוך 20 דקות באריזת קרטון. חמה וצרובה באש הגהנום.
פיצה , בורקס, וקוקה קולה. ליטר וחצי. והמון סיגריות. כל יום, כל ערב.
טוב. אז תשאלו, מה אני עשיתי שם, מה משך אותי לשם? מה איבדתי שם?
למשך די הרבה ערבים בשבוע. תתפלאו. אהבתי את האיש.
שמן, כן. מסריח, מבחיל, מעורר חמלה. משתעל עד פתח לועו של הגהנום, עוד רגע ונופל מטה ונשרף.
אתה מתעייף מלשהות במחיצתו. זה סוג של מטלה. יום עבודה. זו משימה לשרוד שהיה של כמה שעות לצידו. כל העת לשמוע את השיעול, את החנק, את החרדה למצבו, ואת מראה מלאך המוות הנאבק בו, וכל האחריות עליך. אבל... הייי.. תמיד מעניין איתו.
הוא איש כה חכם. כה שנון. מבריק. ידען מופלג. מן צ'ייסר שכזה.
תענוג צרוב להקשיב לו, בין שיעול לחנק.
הכל הוא יודע. בכל תחום יודע.
יודע לבקר באופן מעורר פליאה הצגות תיאטרון וסרטים. כאילו היה המחזאי. יודע לנתח תופעות פיזיקליות כאילו היה ניוטון עצמו, אירועים בחלל, כאילו היה איינשטיין. גם את סטרווינסקי והנדל, ומיקי ברקוביץ וטל ברודי, מרק שאגל, בגין...
יודע בעל פה נוסחאות בכימיה. הבין בויטמינים ובקטריות, בערכי תזונה, כמו גם באירועים בהיסטוריה, ממצאים בארכיאולוגיה...ומה לא בעצם.
בכל הוא משיב תשובה באופן מרחיב, מפליג בפרטים, גם על תקופת הדינוזאורים. גם על כיבוש החלל, גם על כללי משחק הפוטבול האמריקאי, שאף פעם לא הבנתי, עד שישב בסבלנות והסביר לי.
תמיד השיב. בלי לגמגם, בלי להתמהמה. כאילו הכין את התשובה עוד קודם. בקול בוטח. בנחרצות. חסוך לעצמך מאמץ להתווכח אתו, או לחפש אותו בגוגל. גוגל זה הוא. גוגל משודרג.
למצוא אותו טועה?? לי, זה לא קרה.
מנע מעצמך אי נעימות. האיש לא טועה, האיש מעורר השתאות.
כייף תמיד בחברתו. איש שיחה מפליג ומרתק. לכן באתי. ו.. עוד סיבה אחת. ריחמתי עליו. מלבדי, כלב לא פקד את ביתו. בודד וערירי.
סיפר לי שיש לו ילדים, אולי שלושה, אם אני לא טועה, שמעתיו פעם אומר. אבל, אף פעם לא ראיתי גם לא אחד.
וככה מתוך השיחות הארוכות בינינו, בין שיעול לביס בפיצה שהזמין. אמר לי פעם שהיה מאור רוצה להכיר בחורה. שתהיה אישה לצידו.
וואוהוו... זה נשמע לי כל כך הזוי. אישה...?? לא פחות.
אתה ואישה??? תמהתי ביני לבין עצמי. זה ממש נראה לי מופרך.
זה כמו גורילה, עם שפנפנה לבנה צחורת פרווה המפרפרת בין זרועותיה.
או כמו... תמנון ענק ממעמקי האוקיינוס, לצד דג גופי מהאקווריום.
אבל, תמיד הוסיף מיד הערת ביטול, תוך הנף יד המגרשת זבובים:
"מי תרצה אותי?" כבר ניסיתי. לא אחת, פרסמתי מודעות דרושים בעיתון.
אף אחת אפילו לא התקשרה.
יום אחד, הגבתי. אמרתי לו : "אתה לא יודע לכתוב מודעת היכרויות לחיפוש בת זוג"
ענה לי, "מה יש כאן לדעת? אני יודע כתוב, יודע להתנסח, אז... מה הבעיה עם מודעה כזו? הנה, תשמע :
"מחפש אישה נאה לזוגיות לחיים, אנושית, אך בעיקר חכמה,
לזוגיות עם איש מבוסס, בן 60. "
זהו. מה צריך יותר?"
עניתי לו, ש... מודעת היכרויות, זו לא כמו מודעה לחיפוש חצרן לטיפוח הגינה. זה לא כמו : "דרושה מכונת כביסה יד שניה"
מודעת דרושים חייבת להפריח שובל של כוכבים זוהרים המשתרכים אחריה, שהמילים במודעה יהלכו עליך, הקורא, קסם בהותירם ריגוש והמון סקרנות. שתביא את קוראת המודעה להיענות לה, מבלי שתדקדקו ותחפור לעומ!!!קו של הכותב,
הכתיבה כה מהפנטת, שזה כבר לא מעניין האם הכותב הוא נסיך חלומות. מלך הפלאפל, קצין וג'נטלמן, או הכנר על הגג.
מודעת דרושים, צריכה להציע לך חלום, גע בו !!! .
אבל הוא, ביטל אותי, עם אותה תנועת יד שמבריחה זבובים , ותמיד היה ממהר להחליף נושא. כמי שאומר, "טוב. מיצינו".
יום אחד. הצעתי לו התערבות.
אמרתי, שאני מתערב, שאנסח לך מודעה, שיענו לה 1000 נשים.
אבל...שים לב. "אני אחראי רק להיענות הנשים למודעה, ואילו אתה" ,אמרתי לו, "אתה אחראי לנישואין"
לפני שהספיק לבטל אותי עם תנועת היד המוכרת שלו. תקעתי כף ידי בידו השמנה שלא הצלחתי אפילו להקיפה.
מתערבים?
שתק. פער זוג עיני אדם משועמם, כמי שלא מתעניין עוד בנושא והוא רק נאנס להקשיב.
למחרת, ניסחתי מודעה. שלחתי למעריב. חיכיתי ליום שישי,
רק אז מתפרסמות מודעות היכרויות, במוספי השבת
זכרתי את מועד פרסומה, לכן הגעתי אליו ביום שני, חשבתי, שזה הזמן הנחוץ למודעת יום שישי, להפגין נוכחות.
מצאתי אותו, יושב, כמו תמיד עם התחתונים, אלא שהפעם, ערמה לא קטנה של מכתבים מונחת על השלחן. בדיוק כשהגעתי, הוא החל במשימת פתיחת מעטפות וקריאת מכתבים.
"מה כתבת שם ? " שאל בעיניים נוצצות. ניכרה בו ההתרגשות, כמו ילד קטן הפותח אריזת מתנות יום הולדת. ההפתעה והמבוכה ריצדו לו על הפנים, כשהוא לא מצליח להסתירם. לקחתי מעטפה אחת, הוצאתי מכתב וקראתי בה:
"במענה למכתבך.
המודעה נגעה בי באופן מסקרן ומרגש.
לאחר הכל, לא בכל יום, "שטר בן מיליון" פונה אלי.
אשמח אם אענה. רחלי. "
החלטנו שמאחר וזו המודעה הראשונה שקראנו, כדאי שניתן לה זכות ראשונים גם להתקשרות. נאפשר גם למזל לומר את דברו.
כעבור כמה ימים, קבלתי מדני טלפון. הוא ביקש מאוד שאבוא אליו. "בוא תכיר את רחלי."
החלטתי שזהו. תם חלקי בסיפור, אני לא מתערב יותר. הבאתי את הסוס לשוקת. אמנם נותרתי סקרן. מאוד מאוד סקרן. אך לא נתתי לסקרנות להניע אותי. לעומת זאת, הרהרתי לעצמי בקול רם. : "יתכן, ודני זקוק לחברתי בנסיבות החדשות הללו. הוא לצד אישה זרה, בתהליך של בדיקת ייתכנות לקשר של זוגיות. הוא בוודאי נבוך, בוודאי זו לא כוס התה שלו. הוא זקוק לי כמנטור.
אלא שלמרות רצוני לעזור, החלטתי לעזבו לנפשו. שילמד הבחור להסתדר.
המתנתי מספר ימים. כעבור שבוע קבלתי עוד טלפון. הפעם זה היה מבי"ח רמב"ם. בקשו שאבוא "למחלקה פנימית ב', קומה שלישי", אמרו .
שם, במחלקה פנימית ב', הוא רשם אותי כמי, שאני שאר בשרו הקרוב. משל הייתי אחיו. הילדים שלו, אפילו לא ידעו שהוא בבית חולים.
נדמה לי, שלא ידעו אפילו שהוא מעשן... כבד.
ואולי לא ידעו שהוא בכלל עדיין חי. מפני שמעולם לא שמעתי שיחה עם מי מהם.
"הוא לא יסיים את הלילה" אמר לי רופא במחלקה. מצבו קריטי. "כדאי שתקרא לכל מי שמעוניין להיפרד ממנו.
חשבתי לעצמי, "מי אני מכיר שיבוא להיפרד?" מיד חשבתי על רחלי.
מי מלבדה. ואולי גם היא לא.
עצוב. סתום, ובלתי הוגן : "מה מהתלות הן דרכיך אלוהים"
ביום שני, 1000 נשים, נעתרות למודעתו, מבקשות את קרבתו,
ואילו היום, שבוע אחרי, הוא בודד במחלקה פנימית בבית חולים. ואין כאן איש מלבדי. אף לא אחת מכותבות המכתב, לא באות להיפרד .
זה לקח לו יותר מלילה אחד.
הרופאים טעו. זה נמשך 48 שעות
ביום חמישי. לפנות בוקר הוא נפטר.
ביום ראשון לעת ערב, חזרנו מבית הקברות. אני ועוד שכן הגר בסמוך. זהו.
את המניין אספנו מהעוברים והשבים, את הקדיש, אמרתי אני. .
ראיתי בכניסה לבית, עשרות מכתבים פזורים על הרצפה, לאחר שהתיבה
לא הכילה את מה שהושלך לתוכה.
רחלי עמדה שם, באה כדי להבין, מדוע דני לא עונה לה לטלפונים, לאחר שלפני יומיים, עוד היתה עימו .
בעיניה עמדה דמעה. נוצצת ורטובה.
לקחתי את הנייר שהחזיקה בידה, קראתי את מודעתי שלי מתוכו.
נזכרתי בהתערבות. אבל, במה זכיתי?
"אם את קודם כל אישה.
אישה שמורה. שמורת טבע.
שהרטט בלבבה, הברק בעיניה ובשפתיה חישה.
שיודעת להבדיל מהו גוון ומהו צבע.
שיש לה את כל האיכויות.
שאין בשאר החיות.
שיש לה אדום בלב ובנשמה וורוד,
לבן במצפון וכחול בראש... כחול מאוד.
אין אישה כזו את אומרת..?
על פחות מזה, עזבתי את הגברת.
ולך, אם יש דמות גבר בראש, מפרי הדמיון.
אני הוא אותו האיש – שטר בן מיליון."
"נכון". חייכה בעצב רחלי. "הוא היה איש של שטר בן מיליון".
מיליון ניגודים.
עד כאן הסיפור.
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,
,,,,,,,,,,,,,,,
תראו נכבדי הקוראים.
הבטחתי שזהו סיפור אמיתי. כולו.
אכן.
אלא ש... נקרתה לנו פה הזדמנות להפנים את הפסוק:
"המציאות עולה על כל דמיון"
מקטע זה והלאה. המציאות הפליגה במהירות אל האופק המתעתע, הפלגה פראית, אכזרית, ומוגזמת מאוד.
אם אכתוב את המשך הסיפור כהווייתו, הייתי מוכרז על ידכם כבדאי. כמפנטז. וכי מי יאמין למקרא ההתרחשות שארעה.
לכן היססתי מלכתוב את המשך הסיפור. חשבתי לעצור כאן.
אלא ש... במחשבה שניה.
לסיפור הזה, הרי יש המשך אמיתי לגמרי, קטע דרמתי.
אז.... יאלללה איתכם. לא תרצו, לא תאמינו.
ואף על פי כן. ספור יסופר.
אצמד רק לעובדות. ואקח סיכון שתישארו סקפטים.
אז הנה, קבלו את ההמשך. ואשאל אתכם בסוף "התאמינו? "
ביום השלושים למותו. עליתי לקבר. מלבדי והשכן המוכר מההלוויה, נוספו הפעם עוד שני אנשים, שלא הכרתי.
אחת מהם, הציגה עצמה, כאחותה של רחלי. כנראה שהבחור היה חבר, או אח, מפני שהם הגיעו ביחד והפגינו קרבה.
נאווה, האחות, אמרה, מעל המצבה
"באתי היום לספר לכם, שהקשר המיוחד הזה של דני ורחלי בכל זאת התממש.
שבועיים לאחר מותו של דני. נדרסה רחלי למוות על ידי אוטובוס .
כעת, הם וודאי מביטים בנו מהשמיים, ממשיכים את הקשר שנוצר.
התאמינו?
