התעוררתי באמצע הלילה מרעם חזק.
טיפות הגשם המתנפצות על זכוכית החלון אומרות שיש אנשים בעולם שבוכים וכל הרגשות שלהם מתנפצים בתוך איבריהם הפנימיים.
הגשם השפיע עליי מאד,כאילו בכיתי איתו והצטרפתי למועדון הדמעות שלא נגמר.
מירי עדיין הייתה במיטה,היא עדיין איתי למרות הכל,למרות כל הריבים,למרות כל העצבים היא עדיין מוכנה לתת הזדמנות נוספת לקשר הזה.
קמתי מהמיטה בעייפות גדולה,יצאתי מהחדר לכיוון האמבטיה לשטוף פנים,לשטוף את כל העצבות ממני אל תוך הכיור ומהכיור זה יתנקז לאן שהביוב לא מוביל.
לאחר מכן,הלכתי לסלון,לכורסא שלי שתמיד הייתה בצד ימין של הסלון.
התיישבתי עליה וחשבתי לעצמי איך אני הולך לגרום לקשר שלי ושל מירי להסתדר,איך הכל יהיה כמו שהיה פעם,לפני שהיא עשתה את ההפלה הזאת שכמעט סיכנה את חייה.
מירי לקחה מאד קשה,את הקטע של ההפלה,היא עדיין בטראומה ובפוביה מלהיכנס להריון שוב.
רציתי כל כך לעזור לה,זה לא הלך לי,להפך זה רק גרם לה לשנוא אותי יותר,כן אני חושב שהיא שונאת אותי,אחרת היא הייתה אומרת לי יותר מסתם "שלום,מה העינינים?",וזהו פה הסיפור נגמר.
אני כל כך מחכה למילים החמות שלה,שגורמות ללב שלי לבעור קליל כמו סנה המתלקח במהירות.
עכשיו הלב שלי קופא במהירות,כמו אדם שנכנס למי קרח.
כמו נשיקות קרות שמקפיאות לך את הלב.
בשלב מסוים,המחשבות האלו החלו להכאיב ולהעיק עליי,אחרי הכל זאת הייתה שעת לילה מאוחרת 3 לפנות בוקר.
הראש עדיין,לא היה מוכן למחשבות ולהרהורים עמוקים שכאלה.
ולבסוף פתחתי את הטלויזיה,כמו שאתם כבר מבינים בשעה כזאת,אין שום דבר מעניין.
סתם העברתי מערוץ הטבע לערוץ הסרטים ומשם,לערוץ הקניות.
לבסוף נשארתי על ערוץ הקניות,המנחה פרסם שרשרת יפה,משובצת ביהלומים מנצנצים,מצופית בזהב,השרשרת כבשה את ליבי,כמו שמירי בתחילת דרכנו כבשה אותי.
תהיתי אם כדאי,לקנות למירי את השרשרת ומה עם ההשלכות לכך לא יהיו טובות,עד שלבסוף החלטתי שאני אקנה לה.
השרשרת תעלה המון מכספי,אלפיים חמש מאות שקל אם נדייק.
העברתי את הזמן בצפייה בטלויזיה,לפעמים נבהלתי לרקע קולות הרעם המתגברים והמתחזקים.
בערך בשש ורבע מירי קמה,שאלה אותי למה אני לא במיטה.
אחרי זמן מה היא הבחינה שאני לא עונה,כשהתקרבה קצת יותר היא ראתה דמעות בעיניי.
"שרון?מה קרה?",שאלה אותי בפליאה.
"שום דבר,כלום",אמרתי מנסה להסתיר את חולשת נפשי וניגבתי את הדמעות מהר.
"אתה בטוח?",אמרה והיא התקדמה אחרי זה לכיוון הכורסא שעליה התיישבתי.
"כן אני בטוח",אמרתי למרות שזה ממש ממש לא היה ככה,כל הרגשות שלי רצו לצאת החוצה,כמו כלבים המחכים לעשות את צרכיהם בחוץ.
"מירי",אמרתי.
השתיקה עצמה,למרות שהיא נשמעה כמו צעקה אחת גדולה שמפרקת את הלב,נקטעה בזכות טיפות הגשם,שעצרו את מבוכתה של השתיקה.
מירי נעמדה במקום,עם הגב אליי,מחכה שאני אומר את מה שיש לי לומר ולאחר מכן,היא תוכל ללכת.
"אני אוהב אותך ואני מצטער על כל הריבים שהיו...מצטער אפילו על ההפלה,על השקרים ששיקרתי לך בעבר,על הטעויות שבסוף את שילמת במקום שהאחראי ישלם,שהאחראי הזה הוא אני,אבל את יודעת,לפחות בדבר אחד אני לא מצטער..."
מירי הסתובבה,עיניה הכחולות התערבבו עם נצנוץ הדמעות,היא נראתה כל כך יפה כשהיא בכתה.
הרגשה של עצבות ושמחה ניקרה אותי כאשר ראיתי את מירי בוכה.
עיניה של מירי כעת הסתכלו עליי,כמצפות שאני אמשיך לומר את מה שהתכוונתי לומר.
"אני לא מצטער,על פגישתנו,על האהבה שלנו או שלפחות שהייתה...."
"גם אני לא",חתכה את דבריי,כמו שחותכים תפוח לרבעים,בקול שבור.
מירי התקדמה לכיווני,המכנס הארוך שלבשה כמעט שגרם לה למעוד.
והחולצה החמודה שקניתי לה ועליה רשום,"מירי שלי הכי הכי",כל כך נראתה חמוד עליה.
היא הייתה עכשיו ממש לידי,יכולתי לשמוע את נשימותיה המואצות,כמו רכבת בתחילת נסיעה המאיצה ומאיצה עד שלבסוף היא מגיעה למהירותה הסופית והקבועה.
יכולתי לחוש את כאבה ואת אהבתה כאחד,כמו שני אנשים מאוהבים שעושים אהבה והופכים לגוף אחד.
לפתע,הרגשתי את מגע ידיה,הרגשתי שוב אהבה.
אבל אני עדיין המשכתי עם דבריי,"את חייבת לדעת,שכל לילה,כל יום,כל שעה וכל דקה,אפילו כל שנייה,אני הצטערתי ואכלתי את עצמי על הטעויות שעשיתי".
פתאום גם אותי הרגשות לקחו אל תוך עולם הטיפות המלוחות שלפעמים מתחלפות למתוקות ולפעמים,סתם מרות.
עיניי דמעו,לעיניה של מירי.
שנינו בכינו,שנינו כאבנו,שנינו אהבנו ושנינו התאכזבנו.
"שרון",מירי אמרה,"שתדע,שגם אני לא הייתי הכי טובה והכי בסדר..."
"למה הכוונה?"
"אני גם הלכתי עם אחרים,אבל זה היה אחרי שגיליתי שבגדת בי!"
"אל תנסי להצטדק לי!",צעקתי.
השעה הייתה כבר שש וחצי,בשבע אני אמור להיות בעבודה.
שוב פעם השתיקה חזרה,שוב פעם הדמעות אינן הפסיקו והגשם הלם והחיש ברקע כל פעם שרגשותינו התגברו הם.
"א...א...אנ...אני מצטער שצעקתי עלייך,פשוט קשה לי לקבל את זה,שסתם אכלתי את עצמי בגלל שאת זאת שמקבלת את כל הדברים הרעים.
בסוף,כנראה שטעיתי,לא הייתי צריך לבכות בלילות המרובים,להתעורר ולהישאר חסר שינה כל הזמן..."
מירי בכתה עכשיו יותר,כף ידה של מירי הורגשה עכשיו על פניי.
מירי,נתנה לי סטירת לחי,מרירה וכואבת.
אחר זה,היא רצה לאמבטיה והסתגרה.
נסעתי לעבודה,בדרך חשבתי על השרשרת אבל כמובן ששוב כל הרגשות המרובים עלו שוב,כמו גדות נהר המוצף במי גשמים.
אך לבסוף החלטתי שלא,כל כך כעסתי על מירי.
הגעתי למקום עבודתי,בחברת פאלפון,אני עובד בשירות טכני.
וכן לא מרוויחים הרבה בפאלפון,ארבעת אלפים שבע מאות שקל מרוויחים לחודש.
שזה כמעט שלא מספיק לגמור את החודש,עם מותרות ומתנות.
מירי מנסה את מזלה בתחום האומנות והציור,אחרי הכל היא צעירה מאד.
בת עשרים וארבע.
האהבה שלנו הצעירה,התבגרה והשתנתה לאכזבה אחת גדולה.
מירי עדיין הייתה ילדה,תיתן לה ברבי ועיניה יפערו לרווחה.
אני בן עשרים ושבע,אני ומירי הכרנו בתיכון,היא הייתה אז מאד מקובלת.
ואני,אני סתם הייתי מהמנודים האלה שבחברה,היא היחידה שראתה אותי מבעד לכל השחור,היא ראתה את הנקודת אור הקטנה שטמועה בגופי,במנהרה השחורה והארוכה,מירי נתנה לי הזדמנות שנייה.
היא נתנה לי הזדמנות ואני הרסתי אותה.
"אתה נראה זוועה",אורן אמר במעט חוסר רגישות.
"תודה",אמרתי.
אורן היה הבנאדם שהכי הכיר אותי,אבל הוא גם היה מהאנשים האלה שמעצבנים ורעים לפעמים.
ה"מעבדה",או איך שלא תמצאו לנכון לקרוא לזה,הייתה קטנה יחסית לשאר מעבדות אחרות בחברה הזאת.
היו שם כל מיני מכשירים לתיקון הפאלפונים,הכיסאות ששם היו נוחים כמעט כמו הכורסא שלי,אבל זה רק כמעט.
"נו,מה קרה?!ספר לי...",אורן שאל במן טון מתחנן.
"יש לי בעיות עם מירי,אבל,עזוב זה בסדר".
"לא,זה לא בסדר,כבר כמה שנים יש לך בעיות איתה?להזכיר לך?כבר ארבע שנים."
"גיליתי,שהיא גם בגדה בי....",השתתקתי,רק עצם זה שאמרתי את זה הגבירה את הכעס ואת סערת הרגשות.
אורן היה המום ומופתע,שזה לא ממש הפתיע אותי.
לבסוף יצאתי מה"מעבדה",כי המצב הנפשי שלי לא אפשר לי להישאר שם,לא יכולתי להתרכז.
נסעתי במכונית שוב,חשבתי את מה שבדרך כלל חשבתי כל היום הזה,עברתי ליד חנות תכשיטים ושוב הייתי צריך להחליט אם לקנות למירי את השרשרת או לא.
בסוף קניתי,כי האמנתי שהאהבה תמיד מנצחת את הכל,אך המשפט הזה ממש לא דיבר אליי.
זה נראה כאילו הוא דיבר על אנשים אחרים עם בעיות אחרות ושונות,שזה נראה כמו עולם אחר.
נכנסתי לחנות,הנוצצת אם יורשה לי לומר קניתי את אשר חיפשתי.
יצאתי מהחנות,הארנק שלי נהפך ממלא להיות ריק,הוא היה כמו הלב שלי,הלב הריק מאהבה וחום,הוא אפילו היה כמו הקיבה שלי שמרוב בעיות ששמרו בה,היא נהפכה להיות ריקה ממקום נוסף לבעיות חדשות.
נסעתי הביתה,מקווה שהכל יסתדר,שהכל בסדר.
בדרך חשבתי,על כל הדברים שעשיתי,ששיקרתי למירי שאני לא בוגד בה ושהכל בדימיון שלה ולבסוף כן בגדתי בה.
בגדתי בה,כי אחרי ההפלה היא הייתה כל כך סגורה,שברירית כמו עלה העף ברוח ומרוב לחץ אוויר הוא נקרע לאיטו.
אחרי ההפלה,מירי,השתנתה,אני לא מאשים אותה,אני מאשים את עצמי,על איך שלא הייתי שם בשבילה ועל איך שלא ראיתי שהיא מתרחקת משתנה,מירי שלי כבר לא אותה מירי חמה.
היא נהפכת להיות רוח רפאים.
הודיעו ברדיו שיש פקקים,באותו הכביש שנסעתי.
שוב היה לי את הזמן הזה לשקוע במחשבות על העבר,לשכוח מההווה שוב פעם אותן מחשבות כואבות ועצובות.
הגעתי הבייתה,הכנסתי את המפתח לחריץ דלת הבריח שמובילה את הדירה שלנו,מירי שכבה על הספה ישנה.
ראיתי את עיניה אדומות כמהה,מרוב בכי,בכי עליי,בכי עלייה,בכי על שנינו.
התישבתי לצידי החלקה הקטנה שגופה עוד לא כבש בספה,הרגשתי את זה.
את אהבה,שוב,הרגשתי את החמימות שבה אליי,אבל הרגשות מנעו מהן להתגבר ולנצח במלחמה על ליבי.
רציתי לנשק אותה,אך פחדתי,שהיא תדחה אותי שהיא תתעורר ותצרח,שהיא תתן לי מכה להעיף אותי ממנה.
מירי פקחה את עיניה בעייפות,שיערה הבלונדיני,הסתיר עין אחת,היא נראתה כל כך מתוקה.
"שרון...?",שאלה לאט ובקול עייף.
"כן,מירי אני פה,מחכה להגיד לך כמה שאני מתנצל,כמה שאני הייתי פרימיטיבי בחשיבה שלי..."
"ל..לא...אתה לא עשית שום טעות היום,אני זאת שעשתה את הטעות שלה...",אמרה,אך הפעם היא כבר התיישבה ולא שכבה כמו שמקודם הייתה.
ליטפתי את פניה ברכות,מגע של משי,כל כך נעימה היא הייתה.
"אל תגידי כאלה דברים על עצמך,משי קטנה שלי..."
מירי נפעמה מהכינוי,היא הכירה את הכינוי הזה טוב מאד,זה הכינוי שקראתי לה שהיינו בתקופה טובה של יחסינו.
"אני מצטער,אני כל כך רוצה לחזור להיות כמו שהיינו פעם,ביחד,אני לא רוצה לראות אותך מרוחקת וקרירה כזאת."
דמעות שוב רקדו לעיניה של מירי,ניגבתי לה אותן בעדינות.
"אני מצטערת",היא אמרה,"ההפלה ממש הזיקה לי היא ממש הייתה בלתי צפויה,כך גם ההריון..."
"אני מצטער..."
"לא לא אל תצטער!בוא נגמור עם הכאב אחת ולתמיד!",קטעה אותי באמצע המשפט.
"א..אני יודע שאם זה לא יעבוד..אני לא רוצה להכאיב לך מירי!אם אני הגורם לכאב שלך!אני מעדיף לצאת מחייך..",אמרתי מרגיש את הכאב לוקח אותי איתו,לא מאמין שאמרתי את אותו משפט,לא רציתי להיפרד ממנה,אבל האהבה שלי למירי כל כך חזקה שאני אעשה הכל בשבילה.
הטיפות האלה,המלוחות שוב,כללו אותי בזרם.
"לא...אתה לא עוזב לשום מקום",אמרה באיטיות,פניה נפלו לרצפה וכך גם דמעותיה סטטו מהמסלול.
היא חיבקה אותי,"אני כל כך לא רוצה שתעזוב!אני יודעת...אני יודעת שהקשר בארבע השנים האחרונות,נראה קטסטרופלי,זוועתי,אני ממש יודעת את זה שרון!".
נשברתי גם אני,שמתי את ראשי על כתפה והיא את ראשה על כתפי שלי,שנינו נשברנו והוצאנו את כל הרעל מהבטן.
אחרי עשר דקות אני מניח,שהכל נשכח...שוב פעם חייכנו..שוב פעם צחקנו,שוב פעם אהבנו וכאבנו ביחד,אך בטוח הוא שדבר לא ישבור ולא יערער את אהבתנו שוב!
שנינו דמענו יחדיו,שיערה של מירי,היה פרוע קלות,למגעה הנעים של הרוח הבאה מהחלון הפתוח מאחורה.
מדהים היה לראות אותה ככה,כאילו היא בפרסומת עם מאוררי ענק.
"מירי?",אמרתי בטון מאוהב ומודהם.
"כן שרון?"
"אני מצטער"
"אוויש נו,זה כבר עבר לפני כמה דקות,אל תתחיל עם זה שוב",אמרה בטון טיפה רגיש.
"אבל אני לא מצטער על זה",אמרתי.
"אז על מה?",שאלה בפליאה.
ופתאום דגדגתי אותה,היא קפצה לא יכלה לשבת בשקט,היא צחקה.
כל כך מדהימה החברה הזאת מירי,כל כך מדהים איך כל הצרות שלנו נעלמו ממש מהר,שזה לא דבר שציפיתי שיקרה.
פתאום פניי היו מעל פניה של מירי,הדיגדוגים כבר הופסקו,הראש אמר לי "נשק אותה",אך הלב עדיין פחד.
תמיד כשאמרו לי ללכת לפי מה שהלב אומר הקשבתי,תראו לאיזה מצב זה הוביל אותי היום בבוקר.
אז הלכתי לפי המוח שלי,ונישקתי אותה.
בסוף,המשפט הזה,האהבה יכולה לנצח את הכל,אני אומר איזה גאון המציא את זה ואז,אני שוב חושב ומאמת שזה נכון.
כי האהבה באמת יכולה לנצח את הכל,כמו שהיא ניצחה את הבעיות שלי ושל מירי.
