"שבע עשרים וחמש", אני משרבבת להוא ששאל, ובודקת במבט חטוף אם האוטובוס המיוחל נראה באופק. "את מחכה הרבה זמן בתחנה?", הבחור מנסה לפתוח בשיחת חולין לשווא. עיניי מחייכות אליו בעייפות, "חמש דקות בערך", אני עונה בשקט ומצפה לשאלת הנימוסים הבאה, שלא מאחרת להגיע, "איזו שנה את?", "אחרונה". "ואתה"?, "שנה ראשונה", הוא לובש ארשת מבוכה. אני מעודדת אותו בחיוך של הבנה ומסתובבת אל השער של האוניברסיטה, שרק לפני כמה ימים, בעצם כבר כמה שנים, היה נראה לי כל כך מאיים ומסקרן, שער הידע. נוסטלגיה נעימה עוברת בנפשי, איך בכיתי בשיעור הראשון וברחתי לאמא לומר שלשם אני לא חוזרת יותר, איך הרגשתי לבד בהפסקות בין שיעור לשיעור שנראו לי נצחיות, והיום אני לא מבינה איך בורחת לי ההפסקה בין הידיים, איך הסתכלתי בהערצה על ההיא הגבוהה שהייתה איתי במחלקה, והיא כבר מסיימת. אני מסתכלת עליו לרגע ומזהה שאני ההיא, הגבוהה בשבילו. שלל תיקי הגב מתגודדים לכיוון הכביש, ואני מבחינה באוטובוס שהציל אותי משאלות נוספות, ומחשבת לאיזה כיוון עליי לפנות באופן הכי יעיל במטרה לתפוס מקום טוב בין המוחות לובשי התיקים האחרים, לא בסוף האוטובוס, אז תהיה לי בחילה לבטח, ולא בתחילת האוטובוס, הרדיו מפריע לי לשמוע את המחשבות שלי. אני מתיישבת במקום הנכסף, מאלו הבודדים שאפשר לשבת לגמרי לבד, נשענת מעט אחורה ומשילה מעצמי את היום שעבר. אני מוציאה את האוזניות מהתיק ומכניסה אותם לתוך אוזניי לשעה או פחות של מוזיקה שהכנתי מראש בדיוק לרגע כזה של מנוחה קצרה, משעינה את ראשי על החלון, ומוצאת את עצמי מתפלאת כל פעם מחדש על כך שהדרך היא אותה הדרך כל יום, ועם זאת כל כך אחרת. לאחר כמה תחנות, עולה כצפוי קבוצת נוסעים, ביניהם אישה לא צעירה, ואני שומעת את הנפש שלי רוטנת שעכשיו אצטרך לפנות את מקומי למענה. בשניות הראשונות מוחי מנצח על השטן והמלאך בויכוח, ייתכן שהאישה לא דייה מבוגרת בשביל שאקום בשבילה, ואולי היא כן. אני קמה מהכיסא בעצבנות קלה. לא הצלחתי להכריע בנוגע לגיל האישה, ויותר מכך לא רציתי להתעמת עם המצפון שלי שעתיים יותר מאוחר. היא מודה לי על כך, ומוסיפה מספר משפטים על הנוער של היום וכמה נפלא לראות שמישהי כה צעירה יודעת כיצד לכבד את המבוגרים. "רואים שקיבלת חינוך מצוין ילדה", אני שולחת לה חיוך מאולץ ( ולא על ההערה שלה, אלא על כך שהניחה שאני ילדה, וכבר יותר קרובה לשלושים). היא מסקרנת אותי, האישה הזו עם השיער המאפיר, ללא צביעה מחודשת, כשלמה עם גילה. היא לבושה בפשטות של פעם, קונה בגד חדש רק לאירועים מיוחדים, אני קובעת. עגילי זהב קטנים מעטרים את אוזניה, כנראה שנים לא הורידה אותם. היא שוב מחייכת אליי בנימוס, ובעיניה מספרת לי את כל מה שרציתי לראות, איך כשהייתה שנה מעליי הציעה לה בעלה, עליו השלום, נישואים בחוף ההוא, ושואלת אותי אם גם כיום יש חור בגדר דרכו ניתן לעבור לחוף היפהפה. אני מאשרת זאת במבט, הרי רק לפני חודש באחד מימי ששי קפצנו לשם, הוא ואני. היא ממשיכה לספר בעיניה בהתרגשות קלה, איך הזוג הצעיר דאז חסך פרוטה לפרוטה ותוך כשלוש שנות נישואים קנו בית בדרום העיר, לא מפואר, מספיק, בדיוק מה שצריך. קמטי הצחוק שלה נמתחים באופן מיוחד כשהיא מספרת לי במבטה על הילדה הבכורה, שהייתה הילדה הכי מוצלחת והכי חכמה במחזור שלה, ממש פרח. כמובן, שלא אטיל ספק, אף ילדיה האחרים היו מיוחדים, אך הגדולה תמיד תהיה נטועה באופן מסוים, אחר, בליבה. עורה נהיה מואר כשהיא מספרת לי על הנכדים שלה, חמישה במספר, השלישי מחונן, היא נאנחת בגאווה, ונראית לי לפתע זוהרת כנערה צעירה. אני סופרת את התחנות הנותרות המפרידות ביני לבין ריח ארוחת הערב שיקבל אותי בשמחה הביתה, ומעבירה את התיק הכבד על צידו אל הכתף השנייה. אני מסתכלת אל האישה שוב, ומבחינה שעפעפיה נהיו כבדים יותר מקודם, עורה החשיך, ישיבתה קפוצה, והיא ממשיכה בעיניה את הסיפור. בתה, המיוחדת הבכורה לא הצליחה לפרוק עלומיה, הילדה הכי מוצלחת והכי חכמה במחזור שלה, סיימה את חייה בטרם עת. עיניה זועקות אליי לרגע, כחוזרת לאותם רגעים קשים, כשהופיעו בדלת שני קצינים, להודיע. אני מחבקת אותה במחשבותיי ומנסה להרגיש דברי נחמה, איך בכלל אפשר לנחם אם שאיבדה את בתה האהובה כך. האוטובוס מרצד לו בין רחוב מוכר לאחר, ואני כבר מייחלת להגיע הביתה לאמא, לחיוך, ולטענות הנשנות שאני חייבת להפסיק לשתות מוגז עם האוכל, ועליי להתחיל לשתות מים. מספר מטרים לפני התחנה הסופית שלי, אני מפנה אליה את ראשי לתנועת שלום חסרת מנוחה, וכשהאוטובוס עוצר, אני יורדת ממנו ופונה בדרך הקצרה המוכרת לביתי. את הדרך אני מעבירה בניסיונות ניחוש איזו ארוחת ערב מצפה לי בבית, ומקווה שזו לא תהיה חביתה, כבר אכלתי ביצים היום בבוקר. עוד לפני שאני מגיעה לדלת, אני מריחה את האהבה, ואני מוצפת געגוע רגעי והכרת תודה. לשמחתי אמי מקבלת אותי בכניסה ואני מחבקת אותה דקה ארוכה, ניכר שהיא מבולבלת מהפגנת החום הבלתי צפויה, אך היא מאמצת אותי אליה בחזרה, וכמובן מתחילה עם הטענות והבקשות השונות והמוזרות לעיתים. היום, אני סולחת לה.
אחרי מקלחת שהצליחה לקרצף לי לגמרי את היום הבלתי נלאה הזה, גדוש האירועים, אני מכינה לי כוס תה חם, שולפת שתיים שלוש עוגיות מהמקרר, ונכנסת למיטה. תחושות נעימות של כאב של יום ארוך ומספק מציפות את גופי. רגע לפני שהשינה צוללת לתוכי, אני מספיקה להרהר במלמול, שאני מקווה שהחיים של האישה הזו היו פחות דרמטיים ממה שהדמיון שלי קיווה...
