צ'ולנט

צ'ולנט.

למרות השם אני נשבע שאין כאן כל שד עדתי ואף לא מתכון.
 

ימי נעורי וזה היה מזמן עברו עלי בשכונה שלצערי שוהה בכותרות שלא על עוול בכפה. שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב. שכונה של צווארון כחול, סוחרים זעירים ובורגנים קטנים.

ברחוב נווה שאנן, עמוד השדרה של השכונה, רק החלה פריחת חנויות הנעלים ועדיין היו בו חנויות בגדים, גלנטריות, חנויות מכולת וירקות ואפילו תחנת מוניות ספיישל עם מוניות קרייזלר ודה-סוטו.

אנו הצעירים כמובן דברנו עברית, אבל מכל עבר ניתן היה לשמוע החל מפולנית ורומנית ועד שפות המגרב ואפילו כורדית ושפה שלימים למדתי כי זו גירסה ארמית של עולים מאזור כורדיסטן.
 

תשאלו מה לכל זה ולחמין ועוד ללא שד עדתי? שאלה מצוינת.
 

באחת הסמטאות מאחורי נווה שאנן הייתה מאפיה שכונתית. אתם מבינים שפאב שכונתי וקפה שכונתי לא היו אצלנו. הקפה השכונתי היה של נהגי המוניות ששתו קפה שחור שאיכותו נקבעה על ידי הבדיקה אם הכפית שמכניסים לכוס זכוכית נטול ידיות נשארת עומדת וקובעת את סמיכות הנוזל.
 

ועכשיו אני יכול לספר לכם על הצ'ולנט. כמעט, עוד רגע כתרו לי זעיר.
 

המאפיה של אהרון פעלה חמישה ימים בשבוע ככל המאפיות. מהשכם בבוקר החלו לצאת הלחמים "שחור", "לבן", לחמניות פושטיות חלקות ולחמניות קלועות כמיני חלות. ונשות השכונה היו מתייצבות מדי בוקר לקנות את המאפים. שמעו של אהרון יצא למרחבי השכונות הסמוכות שדרות הר ציון ורחובות התחנה המרכזית הישנה ששלחו קונים גם למאפים ביתיים וגם למסעדות.

אנו התגוררנו די סמוך למאפיה וכך מהשכם בבוקר החלו ריחות המאפים להגיע אלינו. לא מאפיות "שמו" ו-"רולדין" וכל המפונפנות ישוו בניחוחן ללחמי אהרון.

ואז היה מגיע יום שישי. הסדרות האחרונות יצאו מהאח הלוהטת וזו התפנתה לנזר האפייה. אהרון שגם היה איש עסקים, הבין שלכבות את התנור הלוהט עד יום א' זה בזבוז בל יכופר. וכך הוא הפיץ בין נשות השכונה "דיל". במקום שימלאו ויסתמו את התנור במטבחיהן בדוד החמין, הביאו אותו למאפיה והוא יאפה לאטו ככתוב בהלכות אפיה מסכת נחתומה דף קמ"ח.

הרעיון תפס והיה ללהיט. לקראת הצהרים ביום שישי החלו לנהור מרחבי השכונה נשים ובידיהן הסירים העמוסים לעייפה. סירים פשוטים מאלומיניום, קדרות חרס מקוריות ואפילו, אוי לעיניים שכך ראו סירי נירוסטה.

מה היה בסירים? הפולני המסורתי דור עשירי מלודג', הרומני וההונגרי, התוניסאי והמרוקני ואפילו שני סירים עירקיים.

כמובן שאף סיר לא דמה בעיצובו לאחרים כך שלא הייתה בעיית זיהוי בעת ההוצאה.

אני כאמור גרתי קרוב לאהרון והייתי מהימן מספיק לשאת את סירה של אמי מלווה בהוראה: "געדענק, טיף אין דער אוייבן" (זכור עמוק בתנור).

וכך עשרות סירים שחלקם לא היה מבייש את הכינוי דוד הובאו והוכנסו אחר כבוד למעמקי הקמין.

וכדרכן של נשים, הרי ללא רכילות אי אפשר, יכולתי לשמוע אחת אומרת לשנייה: "נו, ראית את הסיר של שרינה, שוב הכלות התלבשו עליה. זאת לא יודעת להגיד לא. שמעתי שגם בפסח עושות הן את זה".

אני השתדלתי לסיים מהר ככל האפשר ולוודא שסירנו עמוק בפנים.

כך נאפו הסירים מיום השישי בצהרים ועד שבת בצהרים.

ביום שבת בצהריים התנהלה תהלוכה בכיוון ההפוך. טקס הוצאת הסירים מעלים תערובת ניחוחות שמשגעים את השכונה ואת נושאי הכלים הממתינים. אהרון לא התבלבל אף פעם וכל אחת קבלה את שלה. לתשלום הוא דאג עוד ביום שישי...

ועתה אולי תתמהו מה ענין החמין והשד העדתי. אז אומר זאת, מעולם לא היה כור היתוך בין עדתי כתנורו של אהרון, בו זכה כל סיר של כל עדה להתערבב באחרים. ויש אומרים כי בליל שבת כשהשכונה נמה, עלו ריחות וטעמים והתערבבו באחרים. מי שרצה קיבוץ גלויות אותנטי, תנורו של אהרון היה המקום המתאים.©