בצוק העתים

בְּצוּק הָעִתִּים

כְּשֶׁאַזְעָקוֹת קוֹרְעוֹת שְׁחָקִים,

כְּשֶׁהַצּוֹפֵר נוֹהֵם בְּקוֹל,

רָצִים לְמַחֲסֶה,

מַהֵר שֶׁלֹּא נִפֹּל.

וּבֵית קָפֶה

עוֹרֵם אֶת סַפְסָלָיו,

נוֹעֵל אֶת דַּלְתוֹתָיו,

כִּי פַּסּוּ מְבַקְּרָיו.

שָׁמַם רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר,

נָדַם קוֹלוֹ שֶׁל עַם,

סָגַר אֶת שְׁעָרָיו,

גַּם אֵל לִבּוֹ אָטַם.

וּכְשֶׁהַבּוּם הִגִּיעַ,

נָפְלָה אָז הַפְּצָצָה

מִתּוֹךְ קִרְעֵי רָקִיעַ,

לְלֵב הַמּוֹעָצָה.

רַק אָז ניעוֹרו הַיּוֹשְׁבִים

בְּחִיל וּרְעָדָה,

הֵיכָן הָיִינוּ קֹדֶם,

בְּטֶרֶם רְעָדָה.

לְמִי בָּנִינוּ אֶרֶץ,

קִבַּלְנוּ צַוָּאָה

מֵהָעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ,

בְּלֵב הַסְּעָרָה.

כִּי יְרֻשָּׁה קִבַּלְנוּ

מִמַּקְרִיבֵי קוֹרבָּן,

שֶׁעַל מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

הִקְריבו אֶת נַפְשָׁם.

© יוסי (יוסה) שמואלי