ספרי - "רחוב לילינבלום... ממש בפינה"

חברי. ידידי. קוראי. מבקשי טובתי.

אני קצת נרגש. והרבה רועד מחרדה,

לכן תהיו רכים איתי... בבקשה.                                                                                                                                                                                    הקדישו לי מעט התחשבות, בבקשה, ורגע מזמנכם.                                                                                                                                                 אני מבקש להכיר לכם את ספר הביכורים שלי.

"רחוב לילינבלום ...ממש בפינה "

נכון שהספר כבר נכתב. אלא שעכשיו מתברר לי שזהו החלק הקל בסאגה.

מאמין גדול בו, בגוזלי, שיגביה עוף, עד מעבר לצמרות העצים.

גם זו לא הבעיה.

הבעיה היא מכאן והלאה. פה אני נבוך.

אני לא סופר, אני רק כותב. (גם לא כל מחזיק גיטרה הוא זמר).

ולהמשך הדרך מכאן, אני נזקק לעזרה. גם מקצועית, גם תמיכה כספית.

כי... לבד זה לא יצליח. ובכלל, קר שם בחוץ. ויש אומרים שיש גם זאבים.

פונה אליכם קוראי וחברי.

מבקש כמיטב יכולתכם לסייע בתמיכה כספית, כאן, באמצעות האדסטרט.

https://headstart.co.il/project/61346

אז כעת, הרשו נא לי, לספר בכמה מילים על הספר המיוחד הזה.

כתיבתו נמשכה כ 10 שנים. רוב הזמן הזה שכן עמוק במגירות. פעם זו השנייה, ופעם בתחתונה.

שם איבק עצמו לדעת.

הקורונה... כן היא שהושיע אותו, ואותי דחפה חזרה אל דפיו.

אז. זהו ספר אישי. ברובו אמיתי. הוא מתאר אירועים מאז ירדו הורי בנמל חיפה. ב1948.  אני בדיוק נולדתי.

זהו סיפורה של משפחתי, וסיפורה של המדינה. יחד נולדנו, כאחים תאומים גדלנו.

יחד התפתחנו, השתובבנו וקיפצנו אל תוך שלוליות החיים,

כמה מעופשות היו, ככה צחקנו והתפלשנו. הן ממשובה והן מתוך מצוקה.

יחד חיפשנו דרך להיחלץ. למשות עצמנו מהבוקה המבולקה

באו"ם ספרו קולות , הכיכרות מלאו רוקדים במחולות.

מדינות ערב התניעו טנקים אל הגבולות.

מכל הארצות באנו, בכל השפות דיברנו. בכל פינה שיכונים ברחובות ,

"לחם עבודה" שאגו ההמונים .

ואז הגיעו המלחמות. אחת ועוד אחת. ...ועוד...

בכולן נשאנו את האלונקות. בכולן ספרנו מתים בסופן. בכולן ליקקנו פצעים. איחנו שברים ומכות,

שיקמנו בתים , שכונות מהריסות.

אנו ילידי 48, מה תרצי מאיתנו מכורה. ונתנו.

לא רק את האלונקה נשאנו, גם את החרמש והמגל הנפנו. עם הנח"ל יצאנו להתיישבות. להגשמה.

הפרחנו שממה. ראשוני המתיישבים בקיבוץ אילות בערבה.

המקום הכי חם בגהנום. ממש בקודקוד המשולש הכי דרומי של המפה.

במקום שיום העבודה מתחיל ב- 04.00, כי ב08.00 כבר 40 מעלות בצל.

הימים, ימי תום הנעורים ואני עלם צעיר.

ההורמונים מתפוצצים כמו הפופקורן בסיר.

מסביב המתנדבות השבדיות, שבאו לעזור למדינה בטובן,

ואנחנו נרתמנו להודות להן על טוב חסדן.

בקיצור.

תקופת חיים מרתקת. דרמה משפחתית, קורות חיים,

אהבה נשגבה שסופה אכזבה כואבת. פרק בתולדות המדינה.

והכל באריזה אחת.

"שתפו בכל הכוח"

רוצו לספר לחבר'ה.

תודה

יושקו