חוק וסדר

"נאשמת, תפסיקי לדבר לפני שנותנים לך רשות."

"כן כבודו". לאה נשמה עמוקות, מנסה להירגע. היא רצתה לצעוק שכך לא מנהלים משפטים, אבל אחרי שעורך דינה הניח את ידו על כתפה, רק נשכה בשפתהיים ולא אמרה מילה נוספת. נשים אחרות שהיו במצב דומה הזהירו אותה שיהיו בעיות עם מתן עדותה. כך גם אמר עורך דינה. הוא הסביר שהשופט הונחה לא לאפשר לה להגיד כל מה שבא לה, אלא להישאר בגבולות שמתאימות למישהו שם למעלה.

עורך דינו של הנתבע המשיך לדבר: "הרי מספיק בלהיסתכל על הבחורה הזו כדי להבין שהתנהגותה הנוראית גרמה ללקוחי לסתות מדרך הישר. היא גרמה לו שירצה לאנוס אותה. לולא היא, הוא בחיים לא היה עושה זאת. לפניה הוא אף פעם לא אנס. אפילו לא חשב על זה. בגללה הוא יצטרך לחיות עם הטראומה שנגמרה לו מהמקרה הזה."

דינה נאנחה בראשה. בחוץ היא שמרה על ערשת פנים קפואה, מנותקת. בטח, מסכן, הוא הוכרח לאנוס אותי. ובכלל מפתיע שעורך דינו בכלל מסכים שהוא בעצם אנס אותי. מה זה כבר תוצאות של מעבדה לגביו. הוא היה יכול בפשטות להתעלם מהן, להמציא משהו בקשר להן, שזה לא הבחור, אלא אח התאום שלו שאנס. למה הוא הסכים להודות בכך שהבחור אנס בעצמו? לא שזה היה משנה כפי שהמשפט התנהל עד כה.

עורך דינו של הנתבע בינתיים דיבר ודיבר. "וכך אנו רואים שחייבים להגן את אזרחי המדינה הישרים מבחורות הפקר כמו הבחורה הזו." המילה האחרונה נאמרה בכזה בוז, שאפילו השופט גיחך. עורך הדין התיישב.

השופט פנה אל עורך דינה של דינה: "לתובעת יש משהו עוד להוסיף בקשר להתנהגותה המחפירה?"

עורך הדין קם על רגליו ורק הנהן בשלילה. מה הוא כבר היה יכול לענות? לא – אז זה היה כאילו להודות שהיא התנהגה באופן מחפיר. כן – אז גם זה היה מתפרש כהודאה שהיא התנהגה לא טוב. השופט ידע לנסח את שאלותיו בצורה הכי בעיתית עבור התובעת.

השופט העיף מבט באנשים בעולם, התעכב על דינה, פניו מתקשים ואז פנה אל הרשמת. "אני פוסק שהתובעת נמצאת אשמה בהתנהגות לא הולמת, פרובוקטיבית. אני גוזר עליה שלוש מאות שעות של עבודות ציבור."

כך נגמר משפט של אונס קבוצתי שבו דינה הצליחה לזהות בוודאות רק אחד האנסים. את האחרים היא כבר לא ראתה כי הייתה מעולפת.

----

במשרדו של שר המשפטים העוזר נפתלי הוציא ספל קפה ממכונת אספרסו. הוא הוסיף שתי כפיות סוכר, ערבב בשלושה סיבובים איטיים והניח את המשקה בהשג יד של השר. רק אחרי שהכוס נחה בבטחה במקום, עוזר השר הרשה לעצמו לדבר.

"אני מברך אותך על הסיום כל כך טוב של המשפט."

"כן, הוא נגמר בסדר. כפי שחשתי."

"אתה מתכוון שכפי שכיווית, אדוני השר?"

"נפתלי, הגיע זמן שתפנים – אני תמיד מתכוון למה שאני אומר. כפי שחשבתי."

"אבל איך? הרי לא היית יכול לדעת שהמשפט יסתיים כך?"

"נפתלי, שכחת את המכתב שמסרת לקלדנית השופט?"

"לא. לא שכחתי. והאמת, רציתי לשאול אותך על מה הוא היה? ומה לך ולקלדנית?"

"המכתב היה עבור השופט."

"אהה." שום תגובה יותר ארוכה לא עלתה בראשו של נפתלי.

"נפתלי. מה הבעיה שלך? לא היית צריך לדעת את הפרטים. המכתב בסופו של דבר הגיע ליעדו, זה מה שחשוב."

נפתלי לחש לעצמו את מה שהתחיל להבין: "והיעד פעל בהתאם לכתוב."

השר הסתכל על עוזרו ושאל: "מה אמרת?"

"לא, לא. כלום. אבל אדוני השר, למה בכלל היית צריך לכתוב מכתב לשופט?"

השר חייך כמו אב לילד שלא מבין למה צריך להגיד תודה אחרי שהוא מקבל מתנה. "תראה נפתלי, בשנה הקודמת  הייתה מכת מקרי אונס. ניסו להילחם בה בכול מיני שיטות, אבל לא הצליחו. וכעת אני מוניתי לתפקיד. ולי הפתרון. אבל קודם כל, אתה יודע מה זה מכת מקרי האונס?"

"כאשר יש הרבה מקרים?" נפתלי היה בטוח שענה נכון, אך השר הנהן לשלילה.

"לא, מכת מקרי האונס, זה כאשר מדווחים על הרבה מקרים."

נפתלי היה מבולבל. "ומה ההבדל?"

השר חייך שוב אותו חיוך אבאי כמו מקודם. "תראה, זה לא משנה כמה מקרי אונס יש. משנה רק על כמה מקרים מדווחים. אם על חלקם לא יודעים, אז מבחינה הפוליטית הם לא קיימים. אתה מבין?"

נפתלי הנהן נמרצות, חיוך הבנה תופס את מקומו של מבט סתום שהיה לו.

"אתה מבין, אפילו מקרי אונס שמגיעים לבית משפט לא הכי נחשבים. רק המקרים שבהם נמצאים אשמים באונס. כוונה שהנמצאים גברים האשמים באונס. נשים שאשמוות זה בסדר. כמו במקרה הזה. לכן המשפט של היום, בעצם לא יכנס לסטטיסטיקה. אם נמשיך כך, לאט לאט נחסל את מכת מקרי האונס."

הוא פתח ספר עבה ששכב קצת באלכסון על שולחנו ודפדף בו לדפים האחרונים שלו. חיוך מרוצה הביעה היטב את מה שהוא הרגיש. "עוד לפני המשפט הזה כמות מקרי האונס ירדה למדרגה נמוכה שהייתה לפני ארבעים ושבע שנים. תזרז את החקיקה שאסור להגן על הנאנסות. חייבים להוריד כמות מקרי האונס עוד יותר."

נפתלי היה מרוצה מטיפול האפקטיבי של שרו בושאים של משרד המשפטים. "אז אולי באותה הזדמנות לאסור על הגנה עצמית במקרי האונס?"

השר טעם את המחשבה, מרים ומוריד גבותיו. שפתיו נפתחו ונסגרו, כאילו הוא לואס משהו. "הממם. כך נוכל לבטל לגמרי את האונס מסטטיסטיקה. אתה צודק. ואם כבר יש לנו פתרון כולל, רק צריך להתמיד בנהול תקין של משפטים."

עכשיו נפתלי היה מרוצה מעצמו. אם ימשיך כך, אולי גם הוא יהיה פעם שר בממשלה וייגמרו ימי העבודה שלו.

"ונפתלי, תתחיל לחשוב איך נפתור בעיית עברייני תנועה." הוסיף השר והרים את ידו הימנית לאות חשיבות הנושא.

"למה, אתה רוצה לעבור למשרד התחבורה?" נפתלי לא ידע אם לשמוח או להיות עצוב מהתפחות המהירה שהוא היה עד ללידתה.

"כן, יש לי מחשבות בכיוון הזה. נסיים עם משפטים, אחרי כן תחבורה. אחר כך חינוך, בטחון ואז השמיים הם הגבול."

הוא השתתק לשנייה, מלקק את שפתיו בעונג. "ודרך אגב, תבדוק, אילו בעיות אוכל לפתור בתור ראש הממשלה. הגיע זמן לנהל מדינה כמו שצריך."