לגלי המופלאה.
ליום חגך. - הולדת "דרך המילים"
הנה תשורתי הצנועה... מאוד.
קטע הפתיחה לספרי, שבעזרתך, יצא לאור... מתישהו.
"לילינבלום ...ממש בפינה
תודה על שאת.
יושקו.
המודעה הזו בעיתון היתה הדבר הבולט ביותר באותו יום שתפסה את עיני.
כשראיתי אותה, עטתי עליה בהתרגשות, כמוצא שלל רב.
זה כמו האח האובד שלך, המופיע באמצע הלילה בדלת, כמתוך חלום. שנים של חיפושים, תמיהות, תחקירים.... עד להחלטה המבאסת, :"מוטב שתניח לכל זה. בריאות לא תצא לך מכך, זה רק ישבש את ארוחות חייך". הפסק לחקור ולקוות, הבחור פשוט נעלם באוסטרליה הרחוקה. עכשיו, לך חפש אותו באוסטרליה, בלי קצה חוט רק עם תחושת בטן. ועם תחושות בטן, רצים לשירותים. לא לאוסטרליה.
לי זה היה הרי ברור שכך זה יקרה, ומתישהו, מודעה כזו עוד תצוץ בחיי בלבוש כזה או אחר, כמו שגם האח האבוד, יום אחד יופיע.
מרוב שהיה ידוע, הייתי רגוע. מרוב הרוגע, הציפיה היתה נינוחה. ממקום של : "מקומך בתור 34".
המחשבות באו וקדחו לי בראש גלים גלים. לעיתים בין הגלים, היתה הפןגה בת חודשים. ולפעמים חדשות לבקרים. אך כך גם נעלמו לקדוח במקום אחר. כשקדחו כאן, המהומה היתה רבה, הפטישים הרעישו, הרעידו, זעזעו, אש אחזה בקצות שולי המחשבה והחלה מתפשטת, יוקדת בעצמותיי קול רועם פנימי התגלגל החוצה והרעיד:
"ספר כבר את הסיפור הזה, הוצא אותו לאור, ונגמור"
יש לי סיפור. המבעבע ומקציף, בוער בקרביים, תקוע לי בקצה הוושט וחונק. לא לבלוע - לא להקיא – לא לנשום. אני חייב הוציאו.
רופאים בבית חולים, ניסו כבר להכות בצ'אפחות חזקות בגב, אולי יישמט לו מעצמו, גם לפתו לי את הבטן בלחץ, בכוונה שהכל ייפלט. אלי יקל לי, אבל... התקיעה הזו, בת שנות אלפיים. היא נעוצה בציפורניים.
זה כמו תינוק שהחל תהליך של התפתחות כזרעון וביצית, שהלך הבשיל והשלים בניית רקמות ועצמות. תשעת חודשי הלידה חלפו זה מכבר. אנחנו כבר סופרים את מניין השנים, והתינוק, עודנו ברחם. והוא כבר מפותח דיו כדי לצאת, מזמן נושם ובועט, מתפתל ומכה בקירות, זועם את דרכו לאוויר העולם. אל אני מונע בעדו. כולא וסוגר עליו.
כיווצתי שרירים, נעלתי סוגרים, בלמתי בכוחות מאומצים לבל יישמט החוצה, שלא יחליק שלא מדעת.
כך כלוא סיפורי עמוק במרתפים. מסתחרר בין הכתלים, מחפש סדקים בקירות, מהן אפשר להציץ ולראות הקלו המים. ההגיעה העת לשלוח את היונה.
אש הסיפור המתעצם בערה בי, אצרתי בקרבי, כבלתי ודיכאתי. שמרתי רק לא ללבות את הבעירה, שזו לא תעצים ותפרוץ ותצית, שלא תבעיר כל חלקה טובה שם בתוכי ותשחית.
"זה בסדר", כך חשבתי "אם רק תשתמר לה הגחלת כמו באיזו מדורה שנשכחה בימי התנועה. האש תדעך, שיפצפצו להם הזרדים ויאירו סביב באור רך, רק שלא תפרוץ להבה ותעלה, שלא תתפשט ותכלה.
ושכב לו סיפורי בתוך הקרביים, מיקם עצמו בין הטחול לכיס המרה, הסווה עצמו בין הכליות ללב, התמזג עם הסביבה המיצית ויהי ברבות השנים לאיבר ככל האיברים. לא עוד גוף זר. לא דחוי, לא חריג. התקבל כאחד מ- רמ"ח איברים. מעתה אמור רמ"ט איברים.
רק מידי כמה שנים, כאילו נעור לפתע מרבצו ומפריש נוזל מריר, מדיף ריח רע.
מתאווה לפרוץ לו דרך, להבקיע את הסגר אל הדרור.
כזרועות תמנון, היו אז נשלחים זרמים של עקצוץ אל כל קצות עצבי, זרעו שם מהומה לא קטנה וטלטלו טלטלה עזה את תאי מוחי.
מהלך חיי השוטף היה אז משתבש, היתה פורצת המולה גדולה, חפצים היו מתעופפים, סדר היום היה מתערער, קצת צעקות, קצת צרבת... שהיתה מתרגשת ועולה ממעמקי הבטן ההומה ובה הדרישה הנחרצת:
"הוצא כבר את הסיפור הזה לאור,
ובוא נגמור עם זה ודי!! "
כך כל שנה.
כך גם היתה לבסוף נרגעת לה המערכת, דממה דקה שבה והשתלטה על עולמי, עד לפרץ הבא .
אני קורא את המודעה הזו בעיתון, בה מחפשת חברה להפקת סרטים מתל-אביב, סיפורים טובים, לעשות מהם סרט :
"אם יש לך סיפור טוב" כך היה כתוב שם במודעה הזו בעיתון. סיפור ההופך קרביים, המרעיד לבבות, החבוי אצלך במחשכים, שהביא עליך לילות של צריבות וחיכוכים, שעות ארוכות של זיעה קרה, של שינה מתהפכת וחסרה, אין אונים בלילות חשוכים, לבנים.
"מחפשים אותך, אם יש לך סיפור טוב שכזה, שמוכרחים לעשות ממנו סרט "
קראתי שוב ושוב את נוסח המודעה , שלא יהיה טמון בה איזה גימיק פרסומי או רעיון היתולי אחר, כדי להיות משוכנע שמה שמובן ממנה, זו אכן כוונתה.
מאחר ו"סיפור-טוב" זה שמי השני, מצאתי את המודעה מכוונת אלי אישית. כל כך יושב אצלי עמוק בתוכי הסיפור שלי, עד כי כבר איני יודע לומר מי היה כאן קודם, הביצה או התרנגולת.
תמיד כשיצא לי לספר אותו, לרבים, לחברים, באירועים שונים, לרגע דממה היתה משתלטת. לאחר רגע ארוך של הרהורים, תמיד היה האחד הזה שהגיב : "שמע... וואחד סיפור . מדוע אתה לא מפרסם את זה ?"
מרוב שנשאלה השאלה , כבר היתה לי תשובה מן המוכן :
"אולי יום אחד, לכשאתיישב לי עם סווטלאנה בנירוונה, מתחת לעץ בננה בהוואנה, עטוף בנדנה.
ובכלל, מה בוער, זיכרונות באים ונכתבים בגיל שבעים. לא?
...ופתאום, המודעה הזו של "הסיפור הטוב הזה ... מופיעה מול עיני. ואני כבר בן 70
גזרתי אותה והנחתי במקום בטוח.
למחרת התקשרתי .
