"גוף מטיל צילו, על העיר הגדולה. עליה, על יושביה.
מעליו מידת הרחמים."
עיר גדולה. עיר בירה. בתי מידות עם גגות רעפים אדומים.ארמונות. תיאטראות. באמצע העיר עובר נהר הדנובה המשתפל מעדנות לכיוון עמקי הונגריה. עיר גדולה. גשרי ענק נטויים ובראשם גשר השלשלת המפואר שנבנה בין 1839 לשנת 1849. בשני קצות הגשר עמדו פסלי אריות מעוטרים.הרכבת הקלה המכונה טרומוואי עברה חלפה כשהיא נוסעת בין השכונות והרבעים השונים. פאר והדר מדומה מירושת האימפריה האוסטרו הונגרית. במבט מגבעת גלרט הירוקה הכל נראה שליו ויפה. למעט יריות פה ושם. למעט מראה של בתים פה ושם שהפכו לחורבות בשל הפצצות האוויר הכבדות של בעלות הברית .צריחי כנסיות מחודדים על רקע בניין הפרלמנט ההונגרי הבנוי בסגנון ניאו גותי צופה על הנהר מבקש להתמזג איתו או לראות את פניו בדמותו. אך לאחרונה. לעת ערב אודם לעתים הנהר ומסתיר את כחול מימיו.
בין סבכי הגן בגבעת גלרט, בסמוך למבצר. בין עצי אלון, ליבנה וצפצפה עומד בחור צעיר. עיניו הכחולות צופיות. לידו שולחן עץ מתקפל. שיערו קצוץ אך קווצותיו מתנפנפות ברוח.הוא צופה אל העיר. הוא לובש מעיל רוח עם אפודה קלה.מבטו צופה מעלה אל להקת הציפורים המעופפת בשמיים – אל ארצות החום. הסתיו מראה את פניו והציפורים היודעות מועדיהן שמות פניהן דרומה.
רעש רכב מתקרב. לאחר מכן מנועו דומם. ממרחק כמה מטרים מתקרב אדם הנראה בגיל העמידה. לבוש כובע שחור וחליפה פשוטה. הוא קרב כשהוא אוחז בידו כלוב גדול בן עשרים תאים קטנים ובהם ציפורים קטנות, רוחשות שנלכדו ברשת לצורך טיבוע. כלומר הנחה והידוק טבעת על רגל הציפור לצורך מעקב אחר נדודיה:
"ובכן אדון פרנץ. יש כאן בעיקר אדומי חזה." פונה: "וזה באדיבות מטיאש והבנים שלו..."
"זה בדיוק מה שביקש אז יאקאב." עונה למשרתו
יאקאב שנק. מראשי המרכז ההונגרי המלכותי לצפרות. כעת אדם מבוגר וחולה. שייסד את המכון בשנת 1908 עוד בתקופת האימפריה האוסטרו הונגרית. הוא היה חלוץ הצפרות באיזור.מכתבי הדיווח מצפרים נלהבים שקיבל מארצות כמו תורכיה. בולגריה. ארץ ישראל ומצרים עודדו אותו להמשיך במשימה. היו אלו משובים בודדים עם דיווחים על תפיסת הציפור והמקום בו נתפסה. המכתבים הגיעו בדרך כלל במהלך החורף אחד אחד. נושאים בולים יפים. רישומיו ומחקריו של יאקאב המשיכו בשנות העשרים ובשנות השלושים אך לרוע המזל נהרסו חלק מן הדיווחים במהלך ההפצצה הכבדה שאירעה לפני זמן מה. פרנץ. בחור צעיר בן שבע עשרה. בן למשפחת אצולה ידועה מהפרברים החל להתנדב במרכז הצפרות לפני כשנה. כעת קיבל לידיו אחריות בסדר גודל לאומי. טיבוע ציפורים ושילוחן. גם בתוך המלחמה שמתקרבת אל עיר הבירה. הוא יעשה עבודתו נאמנה.על אף חוסר הניסיון. מיקלוש, היהודי שהיה כאן לפניו. היה אחד מאבני היסוד של המרכז.אבל הוא לא נמצא כאן. ביום זה יעשה מעשה. צפרים מן הערים פץ, מישקולץ, סגד וכמה ערי שדה ישלחו ציפורים נודדות שעל רגליהן טבעות.
"מוכרחים להמשיך את הטיבוע. מוכרחים!" אומר פרנץ ומניח את ידו על שולחן העץ. עיניו הכחולות בוערות. הוא פותח חבילת נייר, נוטל פסי טבעת מן החבילה ומפריד אותם אחת אחת בסבלנות על שולחן שדה מתקפל. הוא מביט לשמיים ורואה עננה העוברת מעל העיר ומקדירה את הראות של סוף ימי אוקטובר. לאחר כדקה חולפת העננה והשמש שוב מציצה. תומאש המשרת מניח בעדינות את הכלוב רב התאים על השולחן. פרנץ מקרב טבעת אלומיניום אקראית מול עיניו. כתובת המרכז מוטבעת. ראשי התיבות מוטבעים.
"זה מוכן."
הציפור הראשונה מסוג אדום החזה מוצאת מן התא העליון בידו של תומאש. הוא הופך אותה על גבה ואוחז בעדינות רבה בגופה. פרנץ לוקח טבעת. מצמיד אותה ומגלגל אותה כמו מגילה בעדינות רבה אל רגל הציפור. לאחרי מכן תומאש מוסר את אדום החזה לידיו של פרנץ. פרנץ מניח אותה בכף ידו. מלטף באהבה את פלומת הנוצות של הציפור. מגביה את ידו ופותח אותה. הציפור מתעוררת מן ההלם פורשת כנפיה ועפה למרומים. אל דרכה לארצות החום. הרחק מעבר לאימי המלחמה המשתוללת סביב. אולי תילכד באש ההפצצות. אולי תתעייף בדרך. אולי תיפצע. אולי תגיע אל מחוזות החום.
"דרך צלחה!" קורא פרנץ
תומאש הולך לאוטו ומביא בקבוק יין ישן מסוג טוקאי. הוא מוזג את הנזול האדום והנכסף לשתי כוסות. פרנץ נוטל כוס ומקיש אותה מול כוסו של תומאש:
"לחיים ! לחיי הונגריה הגדולה. לחיי הציפורים! שבשנה הבאה זה יהיה כמו שצריך!"
שעה לאחר מכן מסתיימת העבודה. הציפורים מסוג עפרוני. אדום חזה ונחליאלי משוחררות לדרכן הרחוקה שברגליהן מוטבעת טבעת האלומיונים הקלה כמו נוצה. פרנץ גומר לערוך את רישומי ההטבעה הסדורים בטבלה שהכין בתוך מחברת פשוטה. הוא סוגר אותה ומניח אותה בצד הכלוב הריק.
הם חוזרים ברכב המשפחתי מסוג פולקסוואגן. רכב שחור מודל 1938.תומאש נוהג ועושה דרכו אל כיוון הפרבר בו ניצב בית האחוזה של המשפחה.הוא מחנה את הרכב בחנייה שבצד הכיכר המטופחת בפרחי פלרגוניום. הם נכנסים לבית דרך הדלת הצדדית. המשרתת אוספת את מעילו של פרנץ. תמונות ענקיות מצויירות ניצבות בחדר הכניסה המפואר והמסוגנן ולאורך המדרגות הלולייניות. תמונות בני המשפחה לדורותיהם מאז ראשית המאה התשע עשרה. עת שירת אבי סבו של פרנץ בצבא הקיסר האוסטרי.כעת אביו משרת בצבא ההונגרי אי שם בחזית המזרחית מול הצבא האדום המתקדם. כבר שבוע לא התקבל מכתב.
"אדוני. האם תגיע הערב לבית?" שואל תומאש כשהוא רואה את פרנץ יוצא מחדרו לבוש מדים שחורים. מגפיים ולזרועו ענוד סמל "צלב החץ". אותה מפלגה ימנית קיצונית פשיסטית שתפסה את השלטון לפני שבועיים לערך בעידוד הגרמנים.הוא חגור אקדח למותנו.
"צריך לשרת את המדינה!" אומר בתקיפות. רוע החלטי משתלט על עיניו הכחולות והן נעשות קרות כקרח "אולי לא אגיע הערב. יש לנו פעולה חשובה. הונגריה חייבת להיות נקייה מיהודים!" הוא מצביע על סמל צלב החץ המצוייר על סרט צמוד אל כתפו.
גי'פ צבאי ישן עוצר בחריקה בסמוך לבית האחוזה. פרנץ עולה עליו. מתיישב ליד חברו אשטבאן והם זזים. חברי הקבוצה כבר ביצעו משימות רבות כמו מעצר אלים של יהודים. הובלתם לבית המעצר. פעולות ירי ודה מורליזציה בקרב ריכוזי יהודים. לפני יומיים ערכו תצפית על המקום שעליהם לשרוף. לא הייתה זו תצפית במובן של פעולת סתר. ממי יש להם לפחד?. היום בלילה יממשו את המשימה שהוטלה עליהם בצורה הטובה ביותר. שהרי הכח והסמכות מסורים בידם:
"כל דאלים גבר"
