סיפורים

לאחר זמן קצר התאוששתי מעט והחילותי גורר את עצמי לעבר הלישכה. הייתי מלא כעס וחמלה עצמית. מזמן ידעתי שאין לי את ה"תיזמון" וה"קונטקט" הנכון עם נשים. לא ידעתי למה. ייתכן כי חסרה להן, לנקבות, את התכונה העיקרית אותה אני מעריך: יצירתיות. יצירתיות ויוזמה ליתר דיוק. אגב, שלא תהיינה טעויות: גם לי אין ולו קמצוץ מאותן תכונות נעלות.

הספקתי לפסוע מספר צעדים כששמעתי מאחור קול מתנצל: מצטער נורא, אני בפיגור היום.

ושוב הפניתי את מבטי. לעברי התקדם בחור בערך בגילי, אולם גבוה ואתלטי ונאה ומהודר. בידו האחת נשא תיק מנהלים כהה ובידו השניה מטריה שחורה.

היה זה מם המאוס עלי- המצליחן בערבון מאוד מוגבל. מם, אותו היכרתי היטב ממקום העבודה הקודם. כהרף עיין ניזכרתי שאכן גרה הרכיכה הזאת ברחוב הדפוק הזה. רציתי שהאדמה תיפער את פיה ואני אעלם לתוכה. מצד שני הבחורה סיקרנה אותי ומבטי לכד אותה צמודה לדופן המכונית. מבטה היה מושפל.

מם עצר לידי, טפח על כתפי וחייך חיוך מגעיל. אמרתי לו מה שבא לי ראשון לראש: מצטער נורא, אני בפיגור היום.

הוא העמיק את חיוכו- חיוך מגעיל לכל הדעות- ואמר: אומרים שעכשיו יש לך את כל הזמן שבעולם...

אחר קרץ לי בעיניו המיימיות, הביט בשקית הפלסטיק שלי והלך לדרכו פוצח בשריקה קלילה.

בעל כורחי ניגררתי אחורה לעבר האוטוביאנקי- לא יכולתי לעצור בעד עצמי. היא כבר ישבה ליד ההגה.

אמרתי: קוראים לי חיים. רק רציתי לעזור. נראה לי ששנינו כישלונות.

היא נראתה אומללה, פגיעה, מכורכמת וחסרת ישע:

כן, נעים מאוד, עמליה- אמרה והמשיכה:

באמת נורא מצטערת. זאת לא הייתי אני. התנהגתי נורא. החיים הם ג'ונגל וההורים לוחצים.

היא יצאה מהמכונית והמשיכה לדבר ולא הפסיקה. דיברה המון, מדי פעם אפילו בכתה וצחקה מעט מעוצמת ההתרגשות.

אחר כך חייכנו ביחד והיסכמנו שעוד ניפגש.

לחצתי את ידה ופניתי לדרכי שמח וטוב לב.

(לא אחת נפגשתי עם אותה עמליה. אפילו נסעתי באוטוביאנקי שלה. אני, מסיבות עקרוניות, מעולם לא רכשתי מכונית. חלום חיי היא בעלות על כלי אמיתי. אופנוע למשל. לרכוש ולשפץ כלי רציני בעל עוצמה, 600 סמ"ק ומעלה. אגב- שנה מאוחר יותר- אותה עמליה נישאה לטוב שבחברי. אני, מעולם לא נישאתי.)

סוף פרק א'

תגובות