כך היינו / גליה א.א

                   פרק ב'

אחר צהרים בהיר אחד ביום אביב, כמדי שבוע, ניגשה אמי לפינת הכביסה שלנו, הסיטה את הווילון, ולתדהמתה זינקה עליה חתולה פראית וברחה משם בקולות אזהרה ויללות. תארו לעצמכם כמה נבהלה אמי ושמטה את הווילון מידיה. אבל, המבוגרים גיבורים הם ומשום כך, לאחר שהסדירה נשימתה,  אספה אמי את כוחותיה והסיטה את הווילון שנית בזהירות. לאוזניה הגיעו קולות יבבה דקיקים שבקעו מבין הכבסים. אמי פרמה את הכבסים בזהירות ועדינות והנה נתגלו לעיניה חמישה גורי חתולים קרחים, עיוורים וחסרי מגן. הגורים נבהלו מאוד מזינוקה ובריחתה הפתאומית של אמם, מחסרון חום גופה, ליקוקיה וקרבתה המעודדת.

הורי שאהבו בעלי חיים ואמי במיוחד. שחיות שונות התחברו אליה מבלי שהזמינה אותם. מהולכי על ארבע ועד לציפורים. הייתה לה גישה מבינה אליהם ובקרבתה הם הרגישו בטוחים ונהגו בה בידידות. היא לא כפתה עצמה עליהם, הייתה מדברת אליהם ולאחר שהתרגלו לצליל קולה הרשו לה ללטפם, להאכילם ולטפל בפצעיהם. אמי ריחמה על הגורים ועל החתולה המבוהלת, ולכן החליטו הורי לא להפריע את מנוחת משפחת החתולה. צבעה היה לבן עם כתמים שחורים גדולים וכתומים, שיער פרוותה ארוך מעט, ועיניה ירוקות בורקות. אך אווי, ציפורניה חדות כתער ושיניה קשות ומחודדות. חתולה זו לא חסכה מאתנו הילדים לא את אלה ולא את אלה. אחי הצעיר ואני היינו שרוטים ונשוכים, ובכל זאת אהבנו מאוד את החתולה וגוריה. סלחנו לה וניסינו לעזור לה לגדל את משפחתה. מצאנו קערה ישנה, או "סחבנו" ממטבחם הצנוע של הורי, ונתנו לה מדי פעם חלב, גבינה ועוד מטעמים שהיו תחת ידינו שלקחנו בלא רשות מחדר האוכל של הילדים, מילאתי את מכנסיי הקצרים שהיו עם גומי בירכיים (זאת הייתה אז המודה של המכנסיים הקצרים עם גומי בקצה) בארוחות עבור החתולה.  האם חושבים אתם כי חתולה זו הייתה מרוצה? לא ולא! מעולם לא נתנה לנו ללטפה או לגרד תחת ראשה היפה, מעולם לא השמיעה את סימני התענגות החתול, קולות הגרגור המיוחלים, גרר... גרר.... ולא התחככה ברגלינו. להיפך, כפותיה הורמו במהירות מכוונות היטב לעבר היד המושטת, הרגל המתקרבת ובשעת כושר גם לפנים, כאשר הורדנו לרצפה את קערית המזון שהבאנו. כל "טכס" כזה היה מלווה בקולות האזהרה המתאימים למשפחת החתול קש... קש... וקיבלנו את "הזפטה", לא הספקנו להתרחק וקש... קש... ונוסף חטפנו נשיכה. מזלנו שהחתולה הייתה בריאה ולא נשאה את מחלת הכלבת, אחרת ודאי היה לסיפור זה סוף אחר.

על כל פנים היה משהו מיוחד בחתולה זו שאת השם שנתנו לה איני זוכרת משום ימי ביותה הקצרים בביתנו. החתולה הגאה החליטה שמלחמתה אבודה נגדנו, לא בקשה טובות מאתנו, הגורים כבר לא מצאו חן בעיניה,