סיפורים

כך היינו (פרק אחרון)

 

כך היינו / גליה א.א

פרק ג' 

 

הגורים כבר לא מצאו חן בעיניה,

הלוא היו מלאים בריחות אדם, ודבר זה לא התאים לחתולת צמרת. מה תספר לחברותיה? .. איך תאמר להן שנוצחה על ידי הולכי-על-שתיים? לא לכבודה. כך, במקום לנטוש אותנו בצורה חתולית מכובדת עם גוריה, להעבירם אחד אחד בפיה, לאחוז ברכות בפרוות צווארם ולשאתם בזהירות למקום מבטחים אחר כדרך החתולים, ביום אביב סגרירי אחד ברחה, נעלמה לה, לבדה. השאירה אותנו עם חמישה גורים רכים, חסרי מגן, מייללים ומייבבים בכל שעות היום והלילה. עיוורים, חסרי פרווה, זוחלים ומחפשים בשקיקה את פטמותיה וחום גופה של אמם האהובה.

המלאכה נפלה על הורי, להשקותם, לנקותם ולחממם. היבבות בלילה היו הגרועות מכל, קול צעקתם הגיע לשכנים; הצריף השבדי, בסופו של דבר, הוא רק צריף. צריך היה לטפל בהם ברחמים רבים ובעין צופייה. בלילות נחוץ היה לחממם במנורה כמו אפרוחים במדגרה והיה פחד שיתחממו יתר על המידה. פיותיהם הקטנים לא אפשרו להניקם מבקבוק. הורי טפטפו מפיפטה של בקבוק תרופות קטן שניקינו היטב כמה טיפות חלב פושר בכל פעם לכל אחד ואחד מהם לפי התור וחוזר חלילה. אסור היה להאכילם יותר מדי, בטנם כאבה ותפחה, הרי חלב פרה אינו חלב חתולה. אבל, זה האוכל שהיה וזהו.

הורי הותשו, לא ישנו בלילה ולא נמו את תנומת הצהרים, ולעבודה חייבים לצאת! התהלכו מתנדנדים כשיכורים. למרות שאצלנו בקיבוץ רחמנים בני רחמנים, טיפול בחתולים לא נחשב כהצדקה להיעדרות מהעבודה.

לאט לאט התרגלו הגורים לתנאים החדשים, החלב כבר לא הציק, למדו ליהנות מחום גופם שלהם והיו מצטופפים יחדיו כפקעת רכה, פרוותם צמחה, הם גילו את אור היום וחושך הלילה, לא עיוורים עוד אלא פיקחים. בהדרגה למדו לאכול בעצמם. קודם לכן הכירו אותנו לפי חוש נסתר וידעו מה תפקידו של כל אחד מאתנו. אבי אספם והניחם במקומם, ואילו כשאמי או אחד מאיתנו אחזנו בהם נהגו לילל את יללות הרעב האופייניות להם או הושיטו את צווארם לגירוד המיוחל.

החתולים החלו להתרוצץ בכל הבית, נהגו להשחיז ציפורניהם ברהיטים ולשייפם היטב בעצי הסביבה, טיפסו עליהם, הסתבכו בענפים וקפצו מגובה רב. אבי לא כל כך שמח עמם. כל ציץ, פרח וזלזל רך בגינתו האהובה היו להם למשחק, האדמה אשר הפך ועיבד לטובת הגינה, שימשה לחתולים ארגז לעשיית צרכים.

שמחתנו, הילדים, הייתה שלמה. היינו מאושרים, כי לא ירשו מאמם את אופייה המרושע אלא היו כרוכים אחרינו וליוו אותנו בבית ובשבילי המשק לכל מקום. היינו כרועי חתולים, הפכנו הורים לחמישייה. צעדנו בראש החבורה ואחרינו חמישה חתלתולים מקשקשי זנב, מקפצים זה על גבי זה, הופכים פחי אשפה וכל דבר שניתק מהאדמה. כאשר הייתי מסתכלת על חתוליי דימיתי כי אני רואה על פניהם חיוכי ליצנות.

אנחנו, הילדים, ילדי משפחת החתולים, לא שוחחנו על דבר מלבד החתולים. סבלנות ההורים עמדה לפקוע, הילדים קשורים מדי ליצורים הרכים, מה עושים?

נקראנו לאספת משפחה. פני ההורים רציניים, אמא מסתגרת בחדרה. אבא הושיבנו במרפסת החצי סגורה עם האריג המתנופף, ואמר לנו בזו הלשון: ילדים, מה אתם רוצים יותר: אמא או חתולים?

אנחנו, שכל כך רצינו חתולים, הסתכלנו אחד על השנייה ולהיפך, השפלנו עיניים ואמרנו בקול ענות חלושה: אמא...

 

(סיפור החתולים היה ידוע ומפורסם בכל הקיבוץ. השמועה פרסה לה כנפיים, משפחת החתולים מתפרקת מחתוליה. התחילה צעדת המאמצים בפוטנציה ולנו לא נשאר ולו חתול אחד.  כל כך רצינו חתולים).

תגובות

צבי רז / סיפור מופלא וכנראה אמיתי. ואני / 10/07/2021 10:43
רחל בנגורה / סיפור מקסים אמיתי כתוב מעולה ומרתק / 10/07/2021 10:59
שמואל כהן / ריגשת אותי גליה / 10/07/2021 15:33
גליה אזולאי / תודה שמוליק, אהבתי את הסיפור שלך על החתולים אני תמיד עם חתול או חתולים תמיד יש מישהו שדואג שלא יחסרו לי. הם חמודים קופצניים וחכמים. יש לי שני חתולים (מתוך שלושה) שיודעים לפתח את הדלת לשני הכיוונים, מ / 11/07/2021 00:17
גלי צבי-ויס / איזו בחירה / 11/07/2021 06:48
גליה אזולאי / בוקר טוב גלי יקרה, האמת היא שאמי ממש התמוטטה ולא הייתה ברירה, אבל אנחנו הילדים לא יכולנו להבין זאת, והאמת שגם הסתירו מעינינו את החולשה הזאת ואת מצבה. וגם / 11/07/2021 10:42
צבי רז / צודקת לחלוטין / 11/07/2021 13:16
יום טוב צבי / אוי, באיזה מצב העמידה אתכם / 11/07/2021 13:37
מרים מעטו / גליה יקרה / 30/07/2021 07:33