מעיני ילד

תודה אילה יקרה

שבת שלום.

הדמויות האלה הפרומות חסרות השיניים, המנסות לקיים חיים. ואני חשבתי תמיד מה כל כך קשה לאכול לפעמים לחם יבש, אם לועסים אותו עם הרבה רוק הוא ממש נהייה כמו טרי בפה. ככה ראיתי בעיני הילדה שלי את סיפורי דיקנס. כילדה של ניצול שואה שכל הזמן שמעה את המעללים וקראה את הספרים של דיקנס. 

ניגנתי ברחובות לונדון וחייתי בקרב אנשי רחוב, לא פחדתי מעניות. עברתי את זה. חשה שיש לי מותרות פנימיים שהם יפרצו אין מה לדאוג יותר, ממש כמו דיקנס שכתב מה שזכר מעיני הילד שלו. ברוך השם בעידן השפע. כל זה רק זכרונות . תודה נורית יקרה, 

אני יודעת את מה שאת מתארת. ולגבי לחם ושואה הזכרת לי זיכרון ילדות.

אני כילדה חלקתי חדר עם סבתא שלי, שהייתה ניצולת שואה, לא פעם הייתי מוצאת בין הבגדים בארון פרוסות לחם יבשות שהוחבאו שם על ידה. 

תודה על הזיכרונות שלך מאותה נגינה ברחובות והתחושה של ביטחון. 

והמשיכי להביט בעולם בעיני הילדה שלך.

שבת שלום.

תודה יום טוב ידידי,

אתה לא צריך להתאמץ לכתוב, תן לילד שבתוכך לעשות את זה

ואתה שב והבט בו משרבט על הדף.

שבת שלום.

תודה אדם. כמו שאמר פעם אפלפלד, צריך לשמור על הילד שבתוכנו בשביל הסקרנות והיצירה.

תודה יקרה שלי,

וכמו שכתבתי לדוד שלך, את לא צריכה להתאמץ לכתוב בהשאתו,

פשוט שבי בצד ותני לילדה שבך לכתוב.

היא כבר בטח תמצא מה להניח על הדף

ואולי גם תקח אותך לאיזו הרפתקאה נהדרת

ואז תשבנה ביחד, ובין הצחוקים, תכתובנה.

שבת שלום אהובה.

תודה נורית על הציטוט ,

אשמח להתייחס אליו באמצעות שיר.

שבת שלום

שמוליק

תודה שמוליק, אני בטוחה שתצליח 

ואם לא יהיה לך זמן, תן לילד שבתוכך לכתוב.

כשהייתי ילדה בת 4 בערך, אמא לקחה אותי לקבל חיסון בקופת חולים שאבא עבד שם. בצאתנו משם ראינו התקהלות קטנה ואני כילדה האטתי צעדיי והצצתי לתוך קבוצת האנשים הקטנה. לעיניי התגלה איש שרוע על המדרכה מתבוסס בדמו וסכין מלופפת כספירלה קרוב לכף ידו. אמא גררה אותי והתרחקנו משם, לימים הבנתי שזה היה רצח ואיש מת על המדרכה, אבל התמונה הזו חקוקה בזכרוני כמו שאלה כזו, למה הוא שכב ולא זז וגם סכין לידו ולמה אמא משכה אותי רציתי לראות שיעירו אותו. ככה ילדים לא מבינים עד הסוף אבל תמונות נחקקות במוחם שבבגרות זה מעובד לדברי אמת ולתמונות מציאותיות.

קשה.

סיפור יפה ומחריד כאחד,

יפה אם המתאר הוא ילד, מזעזע כשמבוגר רואה את המראה.

כילדה, את ראית איש שוכב על המדרכה ותהית למה הוא ישן שם, למה אנשים סביבו.

למה הוא לא הולך הביתה...

שנים אחר כך כשנזכרת בתמונה הזו, את ראית אותה כאדם מבוגר והבנת.

תודה רחלי על הזיכרון שלך.