כן ולא

צורי גליקשטיין ישב על הבר וביקש בירה תוצרת חוץ. זה היה בר ישן, אפלולי, מצבה חיה לעיר שהיתה ואיננה. 
צורי תהה אם הגיע הרגע שהמסע נגמר. אבל אם כבר נגמר מסע, לפחות שתהיה בירה טובה לשתות. צורי הרגיש כמו להקה גדולה בסוף הדרך, כמו יובל בנאי שמבין פתאום שנגמרו לו כל השירים המטומטמים והגיע הזמן למופע פרידה.
"אתה בא לפה הרבה, מאיזה מקום אתה מגיע לפה?" צורי הבחין בבחורה שישבה שני כסאות ממנו. "אני לא יודע, יהודה פוליקר שר פעם שהכל מתחיל בבית וכל השאר צירוף מקרים, אולי אני מחפש פה צירופי מקרים". "וואללה, אני עלמה, עלמה לבנסבורן".

ניכר היה שייתכן וחרמנותו של צורי תבוא הלילה על פתרונה. הבחורה עשתה רושם של נערת ברים מנוסה ונותר רק לדעת אם היא מחפשת מיטה ללילה או סתם פראייר אקראי שישלם עבורה על המשקאות, כמו לא מעט בחורות שמגיעות בשעת ליל אל הבר שליד השוק. כשבחורה פונה אליך פתאום בבר תמיד ישנה תהיה מה היא באמת רוצה, בדיוק כמו בחורה שרוצה להתחתן ולא מחכה שתציע לה.

"אתה יודע, אני עובדת במשרד של יאני סנייפר, איזה לקוחות טמבלים יש שם, כל אחד מלא בעצמו עד להתפקע", צורי לא הבין מה היא רוצה, אבל הבין שיש לה כסף לשלם על המשקה שלה. "את יודעת תל אביב זה מרדף אינסופי אחרי שום דבר. לא מגיעים בתל אביב לכלום. אתה מרויח כסף טוב, יש לך פנסיה, אבל בשביל מה בעצם? הרי אחרי גיל שבעים החיים סובבים בעיקר סביב הרצון להגיע בזמן לשירותים" "באיזשהו מקום זה נכון, למרות שאתה יודע, אני גדלתי עם אמא דור שני לשואה, ואצלה החווייה היתה ביג טיים, למה הסבתא היתה עם בעיות, כזה צריך לדפוק בדלת איזה שעה עד שהיא משתכנעת שזה לא הגרמנים שחזרו. אז זה נותן איזה משמעות לחיים. נראה שאתה בורח ממשהו" "את קולטת ששי עגנון אף פעם לא סיים את הסיפורים שלו? את מבינה, אני רוצה להיות כמו שי עגנון" "מה, אתה רוצה להיות סופר?" "לא, אני רוצה להמשיך ולחפש את הסוף" "מורבידי. אולי זה בעצם מה שנותן לאנשים משמעות בתל אביב, החיפוש האינסופי אחרי הסוף". "תראי איזה קטע, אני מדבר איתך כבר איזה עשרים דקות ועוד לא שאלתי אותך אם את רוצה לבוא איתי לביתי, שנמצא פה קרוב. כי באיזשהו מקום, מה ייתן לילה חד פעמי, אחרי זה עולה הבוקר וחוזרים לריקנות והמורבידיות של הכרך" "לא יודעת. אני זוכרת שאמא שלי תמיד היתה גרופית של נקיון, הייתי הולכת לחברות ואף פעם לא הבנתי איך זה אפשרי פינות לא מבריקות, לקח זמן עד שהבנתי שזה בסדר לא לנקות את הבית פעמיים ביום" 

צורי סיים ללגום את בירת החיטה היפנית ותהה מה הצעד הבא שעליו לעשות מול גברת לבנסבורן. לפתע קול נשמע מכיוון בימת ההופעות שבמרתף הבר, היה זה דוד אראל, קומיקאי הבית של המקום, שמופיע שם אחת לשבוע. אנשים החלו לרדת למרתף.

"תראה איך הם יורדים כולם, כמו עדר שיורד אל תאי הגזים במחנה, אתה חושב שהם יחזרו?" "הם לא צריכים חינוך". 
"טוב בקיצור, אני גרה פה קרוב, רוצה לבוא לקפה?" "למה לא"
צורי שילם לברמן ויצא עם עלמה אל עבר הישימון.