נ ע ל י י ם - מאת רחלי ג. –10 .6.04
אנחנו יושבים למעלה גבוה מכולם , אף אחד לא זוכר אותנו, למרות שהיינו מפורסמים, יפים , וכל המי ומי אהבו אותנו.
ניסן הגיע היום לחנות מוקדם מהרגיל, פתח את שערי הברזל , הדליק את אורות הניאון , לחץ על הכפתור האדום בשלט של המזגן, אוויר קר חדר אל החדר הגדול, בעל מדפי העץ החזקים הנושאים את קופסאות הנעליים הרבות.
בפינה עמדו קופסאות נעליים מיום האתמול שעליו לסדר, הוא הדליק את המחשב ואיפס אותו, חיוך קל עלה על פניו, כנראה חשב , היום יהיה לו יום יותר ריווחי.
אנחנו יושבים בשקט שם למעלה ומחכים אולי היום מישהו ייגש אלינו. לידנו נחות להם בקופסא מהודרת חדשה, זוג נעליים שחורות ואתמול מישהו כבר כמעט רכש אותם, חשבנו אולי גם אנחנו זוג נעלי התעמלות לבנות משנה שעברה , אולי באמת מישהו יתעניין בנו ואולי דווקא היום.
ניסן גמר לסדר את הנעליים שמדדו אתמול והנה כבר נכנס קונה אחד , בחור צעיר , שרירי , בלוריתו השחורה נמשחה כאילו במשחת נעליים , עיניו חומות ועגולות, פיו צר ועורו שחום.
"מה תרצה למדוד?" שאל ניסן .
"נעלי התעמלות " ענה הבחור.
ניסן עלה על הסולם ומשך שתי קופסאות נעליים מהמדף האמצעי, ונתן לבחור למדוד .
אנחנו כבר כל כך היינו בטוחים שניסן ינסה למכור אותנו אבל , לא, איזו אכזבה.
הבחור הצעיר חלץ את נעליו הישנות , חשף שתי כפות רגליים רחבות וניסה להכניסם אל תוך נעלי ההתעמלות הראשונות , והנה , הן לא נכנסות בכלל, הוא הניחם בצד ומשך את הנעליים הבאות , הוא הוריד את הגרביים ,והשתהה, בטח חשב , שזה יהיה יותר נוח. פתאום נגלו אצבעותיו התפוחות של הצעיר, הוא ניסה לכווץ את אצבעות רגלו הימנית ולהכניסם אל תוך הנעל ואחר כך את עקבו , הרגל נדחפה פנימה , אנחנו מתכווצות יחד עם האצבעות מרוב מתח , אוי , אולי לא יהיה לו נוח , ויבקש עוד נעליים.
ובאמת הבחור הלך כמה פסיעות על השטיח הפרחוני של ניסן ואמר, "מאד לא נוח לי בנעל הזו , אולי יש לך עוד זוג ?". ניסן שוב עלה על הסולם ופשפש בקופסאות, הוא התקרב אלינו, ואנחנו קיווינו שהנה אנחנו נמכרות, ידו של ניסן החליקה על הקופסא שלנו ועברה אותנו , נשפנו ונשפנו כמו קטר, מרוב מתח, אין לנו כנראה מזל היום. ידו של ניסן שוב עברה ליד קופסתנו , שוב ושוב הוא חיפש את מספר הנעל, ושאל "תאמר לי שוב, איזה מספר נעליים אתה צריך?", "ארבעים" ענה הבחור, אנחנו התכרבלנו בנייר אשר בקופסתנו , אנחנו יכולים לנוח , זה לא מספרנו. ניסן ניסה שוב לשאול את הבחור " אפשר אולי מספר אחד יותר , אני חושב שיהיה לך יותר נוח ". הצעיר הנהן בראשו לאות הסכמה , ואנחנו רשרשנו בנייר לאות שמחה , אולי בכל זאת יגיעו אלינו. והנה ידו של ניסן מלטפת את הקופסא , עיניו הממושקפות מביטות בנו , ואז אנחנו נשלפים מהמדף ונחבטים ברצפה. הוא פותח את הקופסא ומראה לבחור אותנו. אנחנו, זוג ישן , כבר לא צעיר , עם שני קמטים מפוספסים בצדדים , לשוננו כבר יבשה מעט, השרוך שקושר אותנו כבר הצהיב קלות , אבל פנינו עדיין לבנות ומבריקות.
הצעיר שוב גורב את הגרביים ואז הוא מכניס את רגלו קודם אלי , קצת כואב לי אבל אני מיד נרגע, מרפה את הבטנה, מכניס אוויר אל תוכי ומרכך את הספידה האורטופדית שבתוכי.
הבחור עמד על רגל אחת וחשב, אני מרגיש את כל אצבעותיו מדגדגות את בטני, אני מתחיל לקבל רוח חיים, מתחשק לי כבר לרוץ, אבל פתאום הוא יושב וגורב את הגרב השני ומכניס את הרגל השמאלית אל תוך בטנה של חברתי, היא מתכווצת ומתעוותת אבל לא מוציאה הגה , הוא שורך את השרוכים הצהובים ומתחיל לצעוד, אנה ואנה, כמה פעמים ויושב.
"זה נוח מאד אבל הם קצת מיושנות, הן לא מודרניות" אמר הבחור. אנחנו התכווצנו ולחצנו את רגליו , בגלל האכזבה, אבל במחשבה שנייה אנחנו חייבים להירגע אולי בכל זאת יקנה אותנו.
ניסן שואל "אבל תאמר לי , נוח לך או לא ?".
"נוח לי מאד בתוך הנעליים , אבל פניהן ישנות" ענה הצעיר.
" החיצוניות לא חשובה, היא כמו מסכה , העיקר הפנים, אתה צריך את זה לריצה נוחה, נכון?"
אמר ניסן .
אנחנו הזענו מרוב התרגשות והרטבנו את גרביו, אבל פנינו נשארו יבשים ומבריקים. הבחור עמד והתהלך שוב בנו, אנה ואנה, לחץ אותנו עם כל כובד משקלו, ישב על הספסל וחשב, פתאום הוא חלץ אותנו והניח אותנו חזרה בקופסא , אל תוכנו חדר אוויר קר של החדר הממוזג, ורעדנו מרוב קור ומהתרגשות כאחד, חשבנו הנה שוב יחזירו אותנו אל המדף העליון , וכך נתבלה יום אחר יום עד שיזרקו אותנו לגרוטאות, ושם יטחנו אותנו לאפר וזה יהיה סופנו.
ניסן שאל את הבחור מה הוא החליט, וזה פתאום ארז אותנו , סגר את הקופסא ושם אותנו על השולחן ליד הקופה . אנחנו כל כך שמחנו ורשרשנו קלות בנייר לאות הנאה.
הבחור הוציא כמה שטרות כסף ונתן לניסן, אנחנו נדחפנו אל תוך שקית גדולה ונתלינו על כף ידו של הצעיר , שהודה ויצא בצעדים גדולים מהחנות.
