פרק ג'
תוכניתי נכשלה!
נכבלתי ברגליי והובלתי ישר אל הצינוק שאני כבר מכיר.
הושלכתי בגידופים ובכוח בקו ישר בהחלקה על הרצפה ,ראשי נחבט בקיר, דיממתי ואף אחד לא בא. קרעתי קרע בחולצה וחבשתי את ראשי. הייתי תשוש ורעב, אוכל לא מיד הגישו לי , נרדמתי.
התעוררתי בבוקר כשצלחת מרק קר הייתה על הרצפה , מלאה בנמלים והעכבר חג מסביבה.
טרפתי את המרק בשלוק אחד, והייתי עדיין רעב.
בצהריים לערך ניגש אליי סוהר ודרך החרך העביר לי את הארוחה הפשוטה וגם אמר לי משהו שקצת העכיר את רוחי, הוא זרק לי שהתביעה ערערה ופסק דין חוזר יהיה בקרוב.
כסף לא היה לי לסנגור משלי לכן ידעתי מה יכול לקרות.
שכבתי על המזרון המעופש בוכה כמו ילד שאף אחד לא שומע רק הקירות, חשבתי אולי אשים קץ לחיי, אבל היות וידעתי שאני חף מפשע אז אולי אתפלל לכל האלים, למשה ,למוחמד, לישו, לבודהה והשד יודע למי עוד, אולי אחד מהם יעזור לי.
ישבתי ,כרעתי ברך והתפללתי לכל האלים והנביאים בכל ליבי וגם לאל היחיד של כולם.
פתאום אני רואה שהעכבר בא לידי ונעצר, חשבתי אולי הוא רוצה לעזור לי להתפלל, איזה כיף יש לי חבר שעוזר לי להתפלל.
התפללנו יחד ומשסיימתי פתאום רץ לו ונעלם. שמחתי שיש לי חבר אמיתי בתוך הצינוק הקר.
כך ישנתי וקמתי ,ישנתי וקמתי באותו סדר יום , העיקר לשמור על שפיותי.
כך נשארתי בצינוק חודש ימים, זקני גדל פרא, שפמי הפריע לי לאכול ובגדיי הזדהמו מאד ולאיש לא איכפת.
כעבור חודש שוב שמעתי את מפתח הברזל בדלת הצינוק, והסוהר עומד מולי ומכריז, מחר יש לך משפט חוזר.
פרק ד'
קרן שמש דקה דגדגה את ריסיי הדבוקים, שפשפתי את עיניי ופקחתי אותם, אכן בוקר חדש בקע מתוק חריר החלון הגבוה.
התהפכתי על יצועי ורגלי חדרה מבעד לחור בשמיכה הדקה,סילקתי השמיכה מעליי וקמתי, הסיר עם שתן אתמול חיכה לי על הרצפה המצחינה, קערת מים עכורים אף הם חיכו לי שם ולידם מגבת מעופשת.
כן , כבר הורגלתי לכל אלה ,סיימתי את הבוקר בכמה דקות בודדות.
עם כל הריחות ,אני חי בשלום,מחיידקים אני כבר מחוסן ,וטעמים אני לא חש. את בגדי האסיר המלוכלכים לבשתי במהירות ופניתי לאחור לנעול נעליי, אני מביט ולא מאמין, על שרפרף הייתה מונחת חליפת אסירים שונה ונקייה, לא הבנתי איך הגעתי למצב שנותנים לי בצינוק חליפה חדשה.
התלבטתי, האם היא מיועדת לי או שמא טעו ?, לא ידעתי מה לעשות, פתאום ראיתי שתי עיניים מביטות בי דרך החרך שבדלת הברזל, העיניים מיקדו מבטם בי וקול נשמע אומר לי,"כן, היא מיועדת לך ,לבש אותה ותמתין לבאות".
לא הבנתי מאומה, אבל עשיתי על פי מה שפקדו עליי,לבשתי את החליפה וחיכיתי לבאות.
עברו כשעתיים עד ששמעתי קול צעדים של כמה אנשים מעבר לדלת הצינוק. בעודי ישוב על השרפרף, דלת התא נפתחה ושני סוהרים עמדו מולי, פקדו עליי לקום בזמן שהם אסרו את רגליי, והתלותי אליהם, הלכנו לאורך כל בית הסוהר עד שיצאנו לחצר,שם המתינה לנו מכונית בית הסוהר ונתבקשתי לעלות עליה.
לא היה לי מושג מה קורא, פחדתי לשאול שמא אקלקל משהו (אולי) טוב.
כך נסענו כחצי שעה עד לעצירה מוחלטת. התבקשתי לרדת כשאני אסור ברגליי ובידיי ושני סוהרים עם כל ציוד ההגנה עליהם ,כאילו אני פושע מסוכן, צעדנו אל תוך בניין גדול ובו חדרים רבים,פסענו לכיוון אולם גדול , כשנפתחה הדלת ראיתי ספסלים רבים ובראשם שולחן גבוה, מיד הבנתי, אני בתוך משפט, זה המשפט החוזר , כלומר הערעור של התביעה.הם ידעו שאין לי סניגור ואפילו לא שיתפו אותי.
אלוהים ,אלוהיי אולי יתמזל מזלי והכף תטה לכיוון טוב.
ישבתי על ספסל כששני שוטרים משני צידיי, לפתע מתקרב אליי אדם ומזדהה בשם משונה ואומר שהוא הסנגור שלי.
הכול נראה לי מכור ואין לי מילה פה.
ארבע שעות התנהל הדיון החוזר ואני לעולם לא אודה במעשים המיוחסים לי, אבל מי יאמין לי.
משפטיש השופט הכה בשולחן לאות סיום, התבקשתי לקום על רגליי ולדדות לעבר מכונית המשטרה.
עליתי וישבתי ליד השוטרים שליוו אותי, פחדתי לשאול שאלות , והכול נשאר עלום.
חזרתי לצינוק עצוב ומדוכא,מה שנשאר לי רק להתפלל עם העכבר לכל האלים.
