פרק ה'
חזרתי לצינוק.
לא הדפו אותי פנימה, לא צעקו, השאירו אותי עם הבגדים הנקיים ומצאתי שם ארוחה שאפשר לומר דיי חמה ודשנה.
לא ידעתי מה קורא פה ומה השינוי, אולי כך סתם יש סוהר חדש או אולי משהו שאני לא יודע.
אכלתי בתיאבון כאילו הביאו לי מנת שווארמה ממסעדה במרכז העיר. הייתי כל כך עייף ולחוץ שנרדמתי מהר מאד.
כך עבר עליי עוד קצת פחות מחודש ימים בצינוק שכבר הפך להיות בית הקבע שלי.
הבוקר הבא היה רגיל , קרן השמש היחידה החברה שלי שמאירה לי את האישונים שהתרחבו בחושך , ואולי הפכתי מעט להיות כמו חתול הרואה בחושך.
העכבר גם הוא מציץ מנקב ביתו הקטן, מרחרח אולי יש פירור לחם בשבילו, שיירת הנמלים החוצה את הצינוק לרוחבו גם היא כבר עוברת, ורק אני מתהפך על מזרון הקש המסריח ואין לי למה למהר.
בשעות הצהריים הביאו לי את הארוחה ופתחו גם את שער הברזל, השתוממתי מדוע לא הכניסו המגש דרך החרך שבדלת, הסוהר עמד ליד מגיש הארוחה , הסתכל לי בעיניים ומסר לי מעטפה.
מיד שהסתלקו השניים, פתחתי המעטפה בידיים רועדות, וקראתי,...... היו שם כמה דפים מלאים בכתוב, לא שהבנתי הכול אבל את השורות האחרונות שהיו כתובות בגדול הבנתי.
היה כתוב שם - חבר המושבעים דן אותך למיתה על כסא חשמלי - המעטפה נפלה מידי, הרגשתי שלבה פרצה בגופי ועיניי יבשו מדמעות.
לא יכולתי לזוז, כמה זמן ככה לא זוכר, אבל לפתע בא סוהר ודיבר איתי, אני לא הקשבתי, הייתי בעולם אחר, רק שמעתי שהוא חוזר ואומר, חוזר ושואל, "אז מתי אתה רוצה שהכומר יבוא עכשיו או מחר בערב לפני גזר הדין.
לא יכולתי לענות , מה כל כך ממהרים, לא מבין, הייאוש מילא אותי ואמרתי מחר בערב.
למחרת בא הכומר וביקש ווידוי ובקשה אחרונה, חזרתי ואמרתי , כבוד הכומר לא מודה, והוא בשלו , ישו יציל נשמתך, ומה אתה מבקש בקשה אחרונה, חשבתי מעט ואמרתי , אני רוצה לצעוד לכסא החשמלי עם העכבר עד למתן הזרם , אז קחו את העכבר ממני.
הכומר אמר תפילה ואותת לי שהבקשה לא גדולה היא תתאפשר.
פרק ו'
הכומר יצא את התא המעופש ואיתו יצאו כל חלומותיי.
נשארתי ישוב ללא כל רגש, התאבנתי, לא ידעתי בעצמי מה להרגיש, הייאוש תקף אותי ורציתי לקחת את חיי בעצמי, אבל לא יכולתי, בתוכי ידעתי שאני זכאי אז איך כל האלים לא עושים כלום.
נפלתי על יצועי והרגשתי את העכבר בא לידי שלא כהרגלו ,תמיד בזמן הארוחה, לקחתי אותו בידי וליטפתי את עורו החלק , חשתי את חום גופו ואת נשימותיו הקצובות, ההולכות וגוברות, חיממתי אותו בשתי כפות ידיי ונרדמתי .
קרן האור היחידה שמאירה את יומי, חדרה מבעד לחרך החלון הקטן שבקיר, פקחתי את עיניי וראיתי את העכבר שנם לידי, ולא חזר לביתו . ליבי נכמר בקרבי שאני צריך להשאיר את היצור הזה לאחרים, חברי הטוב בימיי האחרונים.
נעצבתי, ישבתי הלום מחשבות שאי הסדר בהם שולט.
לאחר כמה שעות ,שמעתי צעדים ומפתח הברזל סב בדלת התא, בפתח עמד הכומר ולידו סוהר עם ארוחה דשנה, ארוחתי האחרונה, הכומר אמר תפילה וביקש ממני לומר סליחה, אני סירבתי בכל תוקף, הכומר מלמל ומלמל ולי לא היה איכפת כלום.
סוהר אחר הגיע לאחר כשעה והביא לי בגדים נקיים.
לאחר שסיימתי הכול הובילו אותי לחדר המוות החשמלי.
אני פוסע ובידי העכבר , בדרכי ביקשתי מהכומר להחזיר את העכבר לתא בסיום ההצגה. הכומר נאות.
אני עולה לכסא החשמלי כאילו מלך עולה על כסא מלכות, כולם מסביבי מביטים בי ויש גם קהל קטן שלוטש בי עיניים עוינות. אני כבר לא מתרגש ולא איכפת לי למות, מאסתי בחיי, אני מתיישב , הכסא קר, אני עדיין לא מרגיש כלום, הסוהרים מצמידים לי את האלקטרודות לידיים וגם לרגליים ובמיוחד לראש, אולי הם יקלטו את מחשבותיי , אני מהתל בעצמי,אבל כששמו לי את כיסוי הראש ותחתיו שמו ספוג רטוב,ועיניי כוסו בבד השחור, התחלתי לרעוד כמו ענף ברוח, ליבי התחיל לפעום כמו קטר והרגשתי שאני כמעט מעולף.
פתאום אני שומע, בום טק בום טק, טק, ואני עוד חי לא קורה כלום, מה זה, ושוב בום טק, טק ואני עדיין חי, אני שומע המולה, אולי אני כבר בעולם הבא?.
