בית משותף

ואת פוסעת בשמלה לבנה,
כשאור בוהק בעיני הפנינה,
וחיוכך מרוח עד השמיים.

כינורות מרגשים ברקע,
מנציחים בשבילנו רגע -
בעת קירוב השפתיים.

והעיניים מדברות שירה,
מאירות את החושך,
ומחלישות את הסערה.
האהבה שלנו גדלה ורועשת,
ומבשרת יצירה -  
במילים ששורפות,
בידיים שעוטפות,
את הלב הפועם שנברא.

נשיקה ארוכה בזמן השיברון,
מכסה עקבותיה על ימי שיכרון,
ועל רגעים שחלקתי לבד.

אז פרשתי כנפיים והייתי לציפור,
כשבקנך המשתרש מצאתי מזור,
ובית משותף לעד.